חייבים להגן על רותם תש"ח

יצירתו החדשה של רותם תש"ח "חיים מרוצפים, משלבת טקסט ותנועה ומייצגת זרם מחול קונספטואלי חדש. שיר חכם בוחנת את כשלונה, כמו גם את הצלחתה הפוטנציאלית.

צילום: רן שבי

"עלינו לערוף את ראשו של המלך: הדבר צריך עדיין להיעשות בתורת המדינה"
פוקו, חייבים להגן על החברה

אם נערוף את ראש יצירתו החדשה של רותם תש"ח תישאר גימנסטיקה. תש"ח משלב טקסט ותנועה בכל יצירותיו וב"חיים מרוצפים" מגיע להשתלטות הטקסטואלית המוחלטת על הגוף. זה טרגי: המחשבה פגשה את הגוף ולא יכלה להפסיק לדבר. תש"ח, כוריאוגרף צעיר, הציג בתיאטרון תמונע את "מטמורפוזות" (2008), "ישראליקה" (2009), "קורפורפוליס" (2010) ו"חודוד" (2011), העלה ב"הרמת מסך" 2010 את "אנדרטאות" והציג את "בטון מלוטש" באירועי נקודת מגע במוזיאון ישראל. "חיים מרוצפים" מייצגת זרם מחול קונספטואלי חדש ולאור זאת יש לבחון את כשלונה כמו גם את הצלחתה הפוטנציאלית.

צילום: שימרית אברהם

תש"ח מעריץ ילדים, רקדנים ואנשים פעילים מינית בגלל שתנאי פעילותם "אורגניים". הערצה זו חוזרת ביצירותיו דרך תמונה אסתטית של ראשים מדברים שעושים רציונליזציה לאובדן הספונטניות במודרנה. "חיים מרוצפים", במילים אחרות, היא הסדרה אורטופדית של אנרגיה מינית. מלאכת הדכאנות העצמית שלה מתחוללת כשחמישה רקדנים הולכים ומתעמלים ומדברים על כך שהם הולכים ומתעמלים, ולא ברור, אם כן, מי הולך ומתעמל ובעיקר על מה מדברים ולאן הולכים. נתק מוחלט בין הראש – המדבר, לגוף – ההולך ומתעמל – בין הרובד התמטי לפיזי – יצר דימוי סכיזופרני. הרובד התמטי תלה תחתיו את הגוף כשלייה וכיוון שלא היה מדובר בכנס על גימנסטיקה, היה מדובר גם בכאב ראש הולך ומתגבר.

אפשר לפתור את הסבך בטענה שהרובד התמטי של "חיים מרוצפים", העדפה של חיים אורגניים "פרה-היסטוריים" על פני "מרובדים", היה טראומטי. דיבור על במה הוא גם פעילות פומבית, גיחה החוצה ממחבואים ידידותיים. ביצירותיו של תש"ח הדמויות מוצבות ללא מחבוא ומתכלות, לפיכך, באורו של הפומבי. אפקט ידוע של העדר מחבוא, של עודף פומביות, הוא אוטומציה: הדיבור, במילים אחרות, נועד להסתיר את מנגנון הכליאה של הליבידו דרך רטוריקה וגימנסטיקה, שתי אסתטיקות של הגוף והדיבור.

צילום: רן שבי

התקרבנות פומבית היא גם תחום מומחיותה של תופעה אחרת, הדיאלוג הוודי-אלני, שמייתר את הנוכחות של הגוף והפעולה. השיח התש"חי, עם זאת, אינו מתמצה בקורבנות נרקיסיסטית אלא בהצבת אידיליה שמבקשת לראות בתנועה האנושית התלת ממדית ממד חירותי. יצירתו, לפיכך, פועלת באופן שאותו היא מבקרת: הסדרה מילולית של פעילויות אנושיות. יכול להיות שהיינו אמורים לצאת מיצירתו עם ליבידו מופקר ושכל מזוין, אבל מדוע להתעלל באמצעי המבע אם כל מה שרוצים זה לעשות סקס בחופשיות?

תש"ח רוצה לדבר על משהו והוא מדבר עליו בזמן שהוא מדבר עליו. דיבור על במה הוא גם קצב, משך וסאונד ותש"ח מעמיס על הצופה את ביקורתו על החברה המודרנית. כיוון שעדיף להגיש את האמת עם באפלות, אפשר היה לכתוב מסה ביקורתית ולא לסרס את הדיבור ממובן ואת המחול, בתור אמנות גוף, מפוטנציה. המחשבה ניגשה אל המחול וקיבלה את השוק הצפוי משתיקתו האופיינית, אך כתגובה עשתה ממנו טוטם. אם התכנסנו כדי לחשוב על המחול כעל תחום אוטופי של שחרור, מדוע לנקום דרך שחזור מדויק של הפשע?

הריקוד, בסופו של יום, מנהל את הגוף יותר מכל תחום אחר ותש"ח מעריץ רקדנים וילדים כי מדובר בשתי קהילות מובהקות שלא עובדות עם השפה ולכן שלא כתובות להן בתנאי המדיום הדיברות לא לשקר, לגנוב ולרצוח (ובמובן זה בלבד הן אוטופיות). אשליית החזרה אליהן מסופרת מנקודת מבטה של ההיסטוריה, שהיא שפה. אם גבולות העולם הם גבולות השפה, אז העולם הוא מכלול כל העובדות. אפשר היה להימנע מהפח האוטופי ולטעון טענה עובדתית על מחול (למשל: אוהד נהרין טועה), או לייסד אוטופיה קבל עם ועדה ולצעוק כל הדרך עם דפני ליף אל הכנסת.

צילום: רן שבי

כך או כך, הגוף ביצירתו של תש"ח מוגבל לביצועי כושר, עינוגים מינוריים ואתלטיקה קלה, כיוון שתש"ח לא חושב עם המחול באופן מז'ורי, אלא מעריצו באופן מינורי. הגוף, במפגש עם המחשבה, יכול להיות משהו אחר משארית שיש לסלקה או לקדשה, הוא יכול להיות שפה: 400 שנות קיום עשו אותו ראוי להיכנס לתחומן של העובדות, לכס ההיסטוריה ולהוצאה מכל מחשבה נאיבית בדבר אוטופיה ילדית.

תש"ח לא מגלה הרבה עניין בשפות תנועתיות ולכן כל שנותר לו הוא להפוך את הדיבור לשיח. היסטוריזציה של הגוף, אם כן, הפיכתו לטענה ולחימה על תוקפה, ולא אוטופיזציה שלו, היא גם המרשם של פוקו ב"חייבים להגן על החברה" לכינון פילוסופיה פוליטית שאינה סובבת סביב בעיית הריבונות, היא בעיית הראש (שתש"ח לוקה בה). פילוסופיה כזו מצליחה לראות בתבונה האוניברסלית, למשל, שיח פרטיקולרי ולהציב מולו שיחים אחרים (כמו של האציל בולנוויה) שיתחרו איתו על האלמוות בהיסטוריה. היסטוריזציה של הגוף אינה רק נקיטת עמדה בתוך ההיסטוריה, אלא גם סוף הרציונליזציה של הטראומה, וגם, לא נעים לומר, סוף כאב הראש.

מהם חיים אורגניים? חיים שקשורים בהכרח. מה עושה השפה לאורגניות? משהה אותו ויוצרת דרגות חופש ממעגל הלידה והכליה. מחשבה (השפה האוטו-רפרנציאלית) היא אפשרותם של החיים להתקיים בדרגה של השהייתו האינסופית של ההכרח, היא אלמוות. מחשבה אינה תפקודית ואין לה תכלית. היא לא הכרחית כדי לשרוד ואין לה תפקיד מנהלי. רק למחשבה יש אופציה לעבור מטריאליזציה. מה שמסדיר את המחשבה הוא שיח. תש"ח יכול לברוא אחד כזה. יותר מראוי שזה יקרה כדי שיהיה לי עם מי להתווכח על מחול על במת ההיסטוריה.

צילום: רן שבי

3 תגובות על חייבים להגן על רותם תש"ח

    קלאסיקה! ביקורת ברמה אחרת.

    אני מציעה שלא ניפןל לפח של לתת ציונים לעבודה או לביקורת. הרבה ביקורות מחול או אמנות שנכתבות במרחב הישראלי סובלות מהתסמונת הזאת, שהיא במהותה קפיטליסטית. הנוסחא היא – העבודה טובה – לכו לראות, או העבודה לא טובה, אל תוציאו כסף על העבודה. ברגע שנותנים ציון למשהו לא משאירים מקום לדבר עליו, וחונקים התפתחות של דיון.

    אם רוצים מרחב תרבותי יותר עשיר ותוסס אפשר לפתח שיחה קצת יותר מעניינת על ביקורות באופן כללי, על העבודה עצמה, או מה שאני מעדיפה באופן אישי זה קונטקסטואליזציה של העבודה במרחב האמנותי של 2012: איך העבודה מתחברת למגמות פוליטיות/אסטטיות/תרבותיות שקורות היום..

    במקרה של הביקורת הזאת אני מסכימה, שהיא אכן משכילה ומלומדת. אבל אז מה? נכון, יש לה פוטנציאל לעורר דיון כלשהו, אבל עובדה שהיא לא ממש מצליחה לעורר איזשהו דיון, ונראה לי שהבעיתיות שלה נובעת מזה שהדברים נאמרים בצורה לא נגישה. הז'רגון אקדמי מידי, וההרגשה היא שהוא אקדמי מידי בתור אסטרטגיה שמטרתה היא להשאיר את רוב האנשים עם תחושה שהם לא משכילים מספיק בשביל להשתתף בדיון. מאוד קל להוציא אנשים אל מחוץ לדיון. לאיש המשכיל האקט האקסקלוסיבי הוא אחד היותר קלים. אבל אז נשאלת השאלה מה המניעים לכזה אקט?

    הרבה יותר קשה להגיד דברים משכילים ורעיונות מורכבים בשפה נגישה ומובנת. באזישהו מקום מצריך הבנה הרבה יותר עמוקה של החומרים האקדמיים, ואומץ יותר גדול להתמודד אח"כ עם דיעות אמיתיות של הקהל, ולא עם תגובות שנותנות ציונים כמו "ביקרות ברמה אחרת", שאין כ"כ מה לעשות איתן…

    מחכה לתגובה…

    ראינו את "חיים מרוצפים". אשתי מאוד אהבה.

    גם אני אהבתי את הרעיון של שילוב טקסט ותנועה, אבל לא מספיק דיברו אלי לא הטקסט ולא התנועה. חברים אמרו לי שהמחול של תש"ח שכלתני-טכני ולא יצרי. יכול להיות שהמחול של שמר תש"ח לא סיפק את יצריי, ולא גירה את דמיוני. בכל מקרה, זה לא המחול של בת-שבע וזה היה חסר לי (אשתי אמרה שאין מה להשוות, ומה זה בכלל קשור)

    לגבי מהות התוכן. אהבתי, ואפילו יש לי עניין אישי בנושא.
    יחד עם זאת, לדעתי, כותב איכותי וכשרוני יותר היה יכול לחבר טקסט שאומר יותר, באופן מדויק יותר, וביותר חן. לא מדובר בטקסט של שייקספיר או חנוך לוין. ובגלל שהטקסט נמצא במרכז, לא נהנתי ממנו מספיק.

    כמו כן, הטקסט נגע רבות בנושא הסקס באופן שנתן לי לעיתים תחושה של 'רייטינג זול'. אפשר לעסוק בסקס בצורה יותר עדינה, מלטפת ומתוחכמת.

    לסיכום, אשתי מאוד ממליצה, והיא באמת מבינה. בכל מקרה, היא היתה בהרבה יותר אירועי מחול ותרבות ממני ויכולה להשוות…

    לכו לראות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *