פרפורמנס

  • וינה/איסטנבול: על שתי סדרות פרפורמנס במרחב הציבורי

    "בעבודותיה מביעה גורס את הקונפליקטואליות של המרחב הציבורי האורבני באמצעות נגיעה במגוון האוכלוסיות החולקות מרחב זה. אני טוענת שהעבודות מבקשות להפר את שתיקת האוכלוסייה, ששנים של שלטון ריכוזי וסמכותי לימדו גם את אלו בה שמתנגדים לשינויים לקבל אותם בכניעה ובשוויון נפש". שלי ליבוביץ' קלאורה על עבודותיה של נילבר גורס

  • עשרים שנה לפרנק הקטן והקרפיון שלו

    "אולם התמסרותה של פרייזר לקול הסמכותי אינה רק כניעה וציות עיוור. הרי בסופו של דבר מדובר במיצג, דהיינו בבחירה אמנותית, ובמקרה זה הבחירה היא לציית. במקום לנסות ולמוטט את עמודי ההיכל בכוח, כפי שעשה שמשון הגיבור במיצג הסופי של עוצמתו, היא נצמדת לעמוד כדי להיטמע בו, לחפצן עצמה מולו, מתוך תקווה שבאמצעות אקט מופרך זה היא תביא לאותה תוצאה אליה הביא שמשון בכוחו". עדו ליטמנוביץ על המיצג של אנדריאה פרייזר משנת 2001

  • נשענת על התפרקות תמידית

    ״בפעולה מניפולטיבית זו שחוסה במבוכת מה, משתעשעת פרנקל עם המרחב שנפער בין השפה ומשמעויותיה ומנפישה את הפתגם "מושך אותו בלשון". כך היא מפרקת וחושפת פעם אחר פעם מנגנוני התנהגות אנושיים, אוטומטיים, שגורים ויומיומיים שאנו נוטים להתעלם מקיומם״. גילי סיטון על המופע ״תנו לי נקודת משען ואזיז את כדור הארץ״

  • "אטלס של דימויים שמסבירים את העולם"

    "אנחנו יכולות להתבונן על הגוף שלנו דרך פריזמה שהיא כמעט מעולמות של מדע בדיוני, כסוג של מכונת זמן. אני יכולה לייצר את הדור הבא, אני יכולה להביא את עצמי ואת אימותיי ואימות-אימותיי אל העתיד". לי ברבו בשיחה עם אנה ווילד על עבודתה "עולמות: מחזור שירים כנען-עתידני"

  • פליטי אמנות

    ״הפעולה החשופה של בר-און אולי מציגה תודעה מתכווצת, חסרת תוחלת, חזרתית, סט של אפשרויות שמשתנות רק מעט עם הזמן, אבל הקצב פותח מרחב פעיל של התבוננות על המֵיכל, התגובות שאנחנו. קראתי, ואכן גם הרגשתי, שבר-און מציעה אימון בהתבוננות עצמית״. אפי בת-אילן כותבת על המופע ״בין לבין״ של האמנית עדינה בר-און

  • כחול-לבן-אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

    איזו משמעות פילוסופית ניתן לאתר בתופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות, ואיזו מורכבות מגולמת בפגיעה עצמית באמנות גוף ישראלית (או בהעדרה)? פרק מספרה של ד"ר חנה פרוינד-שרתוק "למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית"

  • מחשבות על גאולה שלא תבוא

    "בסופו של דבר, 'הטרילוגיה', 'התופת' ו'סימון הקדושה', על מורכבויותיהן הקולנועיות, המטפוריות והנרטיביות, מציעות ראייה שטחית ביחס להיווצרות של קבוצה או מימוש חזון. העבודות אינן הסבר לשאלה מדוע גאולה אינה יכולה להתרחש, אלא מדוע הגאולה כפי שקבוצות סקפטיות תופסות אותה אינה יכולה להתרחש". מור כהן בעקבות עבודותיה של יעל ברתנא

  • המלצת השבוע: "עיסוי" של תמר כץ וגלעד ירושלמי

    "זו תהיה אולי הפעם הראשונה שהמהלך שכץ בונה מגדיל לעשות ונוגע במשתתפים ממש, מעלה את רמת הסיכון ובונה בין המשתתפים למופיעים אינטימיות שהיא בין ריגוש לסליז". לי ברבו על "עיסוי", עם תמר כץ וגלעד ירושלמי, בגלריה MFA בצלאל, תל-אביב

  • ההווה המתמשך של מרינה אברמוביץ'

    "בסצינה שהיתה כמו לקוחה מתוך סרט עמדנו, מרינה ואני, בשירותים, זו ליד זו, מול המראה. 'הלו', הצלחתי לומר לה מתוך ערפל ההתרגשות שהציף אותי. 'חלו', השיבה במבטא סרבי כבד וחם. ויצאה". דבי לוזיה נכחה במסיבת העיתונאים לקראת עבודתה של מרינה אברמוביץ', "512 שעות", בגלריה סרפנטיין בלונדון.

  • תפנית השיבה הפרפורמטיבית

    כיצד מופקעים מצב ופעולה מהקשרם המקורי, ומוסבים, באמצעות תפנית פרפורמטיבית ודפוסים אסתטיים, לאקט ציבורי-אזרחי?

  • ללמד פרפורמנס

    "ההגדרה של פרפורמנס בישראל היא עדיין בגדר תעלומה. לתלמידים אפשר לומר, אחרי חודש של לימודים: מה שעשינו עד עכשיו הוא פרפורמנס". דניאל יהל, מקים "המשרד לפיתוח ולקידום אמנות חיה", מחלק טיפים למורה-פרפורמר המתלבט.

  • רומנטיציזם מכני

    "Stifter’s Dinge", עבודת הפרפורמנס המהפנטת של המלחין-אמן הגרמני היינר גובלס, היא שיר הלל מרשים ובעייתי להישגיה המכניים של תרבות המערב ולנכסיה הרוחניים.

  • להפסיק עם השעיית אי האמון

    רן בראון וענבל יעקובי בשיחה עם הבימאית נאוה פרנקל, אמנית המיצג עלית קייז והכוריאוגרף רותם תש"ח – שלושה יוצרים-מופיעים שהפרפורמרים בעבודתם אינם מייצגים דמות בדויה בהכרח, אלא את המופיעים עצמם. מתוך מעקף – כתב עת מקוון למחול, תיאטרון חזותי ומיצג.