להאזנה באפליקציות
היא אחת האמניות המצליחות ביותר בישראל ובעולם. בשנים האחרונות עוסקים ציוריה בעיקר בחוויית ההגירה לישראל, בילדות בברית המועצות ובדימוי היהודי בגולה. היא אמנית פוליטית וחברתית מובהקת שלא מפסיקה להסתבך כמעט עם כל מגזר במדינה, מייסדת קבוצת אמנות משפיעה שמעדיפה ליצור לבד, ומאמינה בקומוניזם אך עובדת עם גלריות יוקרתיות שמוכרות את ציוריה במחירי האלפיון העליון.

זויה צ׳רקסקי, חופה שחורה, 2020.
תערוכות ויצירות מהפרק:
- 2020 ״Lost Time״ – תערוכה וירטואלית בגלריה Fort Gansevoort. אוצרת Curated by Alison M. Gingeras
- 2019 – “Soviet Childhood”, גלריה Fort Gansevoort ניו-יורק ולוס אנג׳לס
ביקורת בניו יורק טיימס: Pointed Painted Valentines to the Soviet Era, by Roberta Smith - 2018 – “פרבדה”, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 2008 – “אולגה סויבלובה היא חרא, או: סופו של השיח הביקורתי” (עם אבדיי טר-אוגניאן) גלריה גלמן, מוסקבה
- 2006 – “ציור פעולה”, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
***

זויה צ’רקסקי, אביגדור ליברמן, 2019, שמן על בד, 90×120 ס”מ
קריאה נוספת על צ׳רקסקי בערב רב:
- אל תעלו אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו, אורטל בן דיין
- שושקה של זויה, שיר כהן
- יציאת מצרים של זויה צ’רקסקי, סבינה שביד
***
הפרק הוקלט במרתף ֿהמרכז לאמנות ומחקר מעמותה בבית הנסן.
טכנאי ההקלטה הוא אמיר בולצמן, דניאל מאיר עורך הסאונד והמפיקה היא קארין שבתאי.
״לשם שמיים״ מופק ביוזמת בית הנסן וחברת רן וולף, ובתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת,



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
