המלצת השבוע: אתי אברג'ל במוזיאון בר-דוד

במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם מציגה אתי אברג׳ל את "ארכיאולוגיה של אחרות". זהו מיצב גדול שמתחיל כבר במדרגות המובילות אל הקומה השנייה של המוזיאון, חולש על כל חלל התצוגה ואף פולש לחדר האוספים הקטן שבצדו. החלל תחום באובייקטים אדריכליים כמו גשר עץ ארוך, מבנה דמוי סוכה וספרייה גדולה המחולקת לריבועים. מן הקירות והתקרה משתלשלים חפצים פיסוליים; חפצים אחרים מונחים על מדפי הספרייה ובפינות החדר, ועל כמה מהקירות תלויים רישומים גדולים. פסי נייר דבק שחורים ולבנים מודבקים על הרצפה ויוצרים מעין הצעה להליכה ברחבי המיצב. אלא שהליכה זו הופכת לסהרורית וחלומית כשהיא חוצה אובייקטים, קירות ומסכים כאילו ניתן היה להשלימה בלי להיתקע.

האובייקטים הפיסוליים של אברג'ל, שכמה מהם הופיעו גם במיצבים קודמים, עשויים כמו תמיד משילוב בין חפצים פשוטים כמו עטים, כלי מטבח, ארגזים, בקבוקים, חוטי ברזל ועוד לבין פעולות אמנותיות פשוטות לא פחות כחיבורים מגושמים, צביעה בגבס, שבירה, קשירה, קימוט או הצבה בערימה. דיו שחור מטפטף מן הקופסה וכמו גואה ומכתים את שולי המיכלים, פקעת חוטים ועטים הופכת לקן פרום, סכך הופך לסבך פיסולי שצלליו שוברים את הגיאומטריה הנוקשה של הרישום, וחפצים דאדאיסטיים וסתומים נספגים בתשוקה שהופכת אותם לזרים מוחלטים שמהדהדים זכרונות.

בשיחה עם האמנית מתגלה כי לכל אובייקט יש סיפור ביוגרפי, הקשר משפחתי, היסטורי ופרטי. האחד קשור לדודה זיוה, האחר לאחות נורית, שלישי למקרן הקולנוע משכונת הילדות ורביעי לעבודת הבניין והחקלאות של האב. עם זאת, בחפצים כשלעצמם אין כל היסטוריה. הם הגיעו מן החנות ולא מבית הוריה של האמנית, ופעולת הסיאנס שהם מבצעים מתקיימת בזכות ההצבה והטיפול האמנותי ולא מתוך החפץ עצמו. כך או כך, בלי המידע הזה התוצאה מרפררת קודם כל לאינספור הקשרים אמנותיים בינלאומיים ומקומיים ידועים – מדושאן לג'ספר ג'ונס, אווה הסה ונחום טבת, חיים סטיינבך, אביבה אורי, מיכאל גיטלין ועוד.

אתי אברג'ל, "ארכיאולוגיה של אחרות" (פרט). מוזיאון בר-דוד, 2017

מעניין לבחון את השפה הפלסטית של אברג'ל ביחס למקורותיה, ובמיוחד ביחס לאמנות הישראלית של הדור שקדם לה. אברג'ל מאמצת את המאפיינים הסגנוניים של הוריה ומוריה. האמנות שלה רזה, גולמית, לא מהוקצעת וכמעט חסרת צבע, והיא בהחלט נראית כמו אמנות ישראלית טיפוסית (כלומר כזו שמתנגדת לאסתטיזציה וסולדת מיופי, טכניקה ומטפיזיקה). אולם בתוך גבולות האנטי-אסתטיקה המקומית אברג'ל יוצרת סדקים שגורמים לה לקרוס מבפנים. היא מסרבת הן למושגיות והן לפורמליזם, הן לאיפוק המרוחק והן להתגייסות הנלהבת לשירות המסר, הן לאירוניה, הן לרומנטיקה של הסובייקט והן לביקורתיות מודעת לעצמה יתר על המידה. המונוכרומטיות שלה קרה אבל ספוגה ברגש, והחומריות מחוספסת אבל רכה ועדינה. האנטי-אסתטיקה אינה יוצרת שכלתנות אנליטית, אלא דווקא תחושת אקספרסיביות ביתית, והרזון היחסי אינו מצביע על מרחק מ"מרכז התרבות", אלא דווקא על גודש של משמעויות העולה על גדותיו.