שיר ארס

"שיר כהן היא משגיחת היגיינה אמנותית, המנסה להציג את האמן ודמותה של שושקה כפוגעניים, אבל היא עצמה הפוגענית". זאב אנגלמאיר מגיב על מאמרה של שיר כהן, "שושקה של זויה"

התחשבות

אמנות היא חיית פרא לא מבויתת. לאמנים יש לפעמים ציפורניים חדות, שורטות בעין. התחשבות הופכת טיגריסים לחתלתולים רדומים. משטרים פשיסטיים וקבוצות אפלוליות דרשו מאמנות להיות מתחשבת ומבויתת. דימוי אמנותי אמור לקומם לפעמים, להנכיח ולעורר נושאים שנויים במחלוקץ (מלשון עוקץ).

יצירת אובייקט אמנותי היא לא ביטוי של תמיכה. "נמרוד" של דנציגר הוא לא תמיכה בעבודת אלילים, "קין והבל" של גוסטב דורה לא מעודד רצח, "זרעי חמניות" של אי וייוויי אינם מאדירים את שמו של מאו צה טונג, ושושקה, שמזכירה למבקרת בובת מין, לא מעודדת חפצון. המבקרת מנסה לכפות שיפוט מוסרי צר אופקים על היצירה במקום בחינה אמנותית, ומחמיצה את הפואנטה. היא מה"א מושלמת, משגיחת היגיינה אמנותית, המנסה להציג את האמן ודמותה של שושקה כפוגעניים, אבל היא עצמה הפוגענית.

"קשה לי לבקר אשה אחרת על ייצור וייצוג תכנים שיכולים לפגוע בנשים" (ציטוט מהביקורת)

המבקרת נגועה בסקסיזם, הגישה שלה לאמנים מושפעת מהשאלה אם הם נשים או גברים, ומה שהיא מגדירה כפמיניזם הוא תבניתיות מחשבתית צרה, מגבילה, ואיננה פמיניסטית למרות שהיא מתחזה לכזו. היא חוזרת ומגדירה את זויה, כבר בתחילת הכתבה, כ"אשה ממוצא אוקראיני", ואותי כ"אמן יליד ישראל ממוצא אשכנזי". הפרטים האלה אינם רלבנטיים לנושא. היא מנסה לתבנת אותי בהגדרות מגדריות ועדתיות מסרסות. ודושאן, הוא אשכנזי? וג'וזף בויס? יקה? וסופי קאל? ומרינה אברמוביץ', מאיזו עדה היא? סרבית? זה נחשב מוחלשת או מחוזקת? ואת, מבקרת נכבדה, למה שלא תוסיפי ליד שמך מאיזו עדה את, שנדע איך להתייחס אלייך?

"זהו אינו ציור עירום, כמאמר ברג'ר" (ציטוט מהביקורת)

הספר שממנו מובאים בהרחבה רוב הציטוטים בביקורת, "Ways of Seeing" של ג'ון ברג'ר, ספר חובה לשנה א' בלימודי אמנות, מנתח דרכים ואופנים לצפייה באמנות, ויפה עשתה המבקרת שמצטטת ממנו, רק חבל שהפרשנות שלה מוגבלת וצרה כל-כך. באחד הפרקים מדבר ברג'ר על נשיות וחפצון. שושקה, בהקצנה שבה, משתמשת בקלישאות של עירום, שפתון, נעלי עקב, ומגחיכה את נקודת המבט הגברית השוביניסטית.

על עבודותיו של אמן הפופ אלן ג'ונס, למשל, כתב המבקר מארק סליידן שהנושא שלו הוא הגוף הנשי כפי שהוא קיים בדמיון הגברי, וזה נכון גם לגבי שושקה. דימויים רבים אחרים שיצרתי, כמו פסל איש הגפילטע, קולאז' הרובוט האנושי, הם דימויים גבריים, והם מוקצנים לא פחות משושקה. במאמר ב"גלריה" שכותרתו "הכי משוגע, הכי מצחיק, הכי רדיקלי: לאנגלמאיר יש עלבון לכל מגזר", אבי פיטשון הרחיב בעניין ההתייחסות הפרודית, האבסורדית, הביקורתית, לכל מגזר. כשהמבקרת מבודדת את ההתייחסות האמנותית לנשים ואינה מגיבה ליצירות אחרות, שמתייחסות לגברים ולסקטורים אחרים, היא עושה עוול מכוון ופוגעני ליצירתי. לא יפה.

שושקה וחבר. צילום: אביתר עמר

"ההומור של אנגלמאיר נמוך, משחקי המלים שלו מטופשים" (ציטוט מהביקורת)

הניסיון לרדד את האמנות שלי למשחקי מלים הוא פתטי. השנה הצגתי תערוכת יחיד בארבע קומותיו של מוזיאון בית-העיר, והיו בה פסלים, רישומי ניאון, קולאז' קיר אפוקליפטי שאורכו 18 מטר ועוד. כל אלה חסרי מלים. משחקי מלים הם לגמרי כלי עבודה בעיני, כפי שהיו אצל מרסל דושאן ("חם לה בתחת"), מגריט ("זאת לא מקטרת") ואחרים. השפה מחברת את העבודות שלי למקום ומוסיפה להן הומור, עניין ורלבנטיות. גם ההגחכה היא אמצעי אמנותי שאמנים ויוצרים רבים משתמשים בו. אהובים עלי במיוחד ג'ורג' גרוס ואוטו דיקס, סמואל בקט, טרי גיליאם, ובארץ חנוך לוין ודודו גבע.

הטרדות מיניות

הביקורת דמגוגית ומגמתית, מצטטת משפטים מראיונות ומתעלמת מאחרים שלא התאימו וסתרו את הטענה שלה, כפי שניסתה להציג את ההתייחסות שלי לנושא. הנה ציטוט נוסף מהכתבה של רחלי רוטנר, שממנו בחרה המבקרת, משום מה, להתעלם:

"זה באמת הרגיש ככה, למרות שזו רק תחפושת. הלכתי משם והרגשתי חשוף יותר מבדרך כלל, וזה נשאר איתי שעות אחר-כך. כי חוויתי משהו בעצמי שמעולם לא חוויתי כגבר. למרות שזו רק תחפושת, זה גם כן סוג של גוף, שמחובר אליך ואתה מרגיש הזדהות איתו. למרות שעברתי משהו הרבה יותר קל ממה שאשה חווה (בסיטואציה כזאת), זה חילחל אלי, התחושה הזאת של מישהו שבשיא האטימות נוגע לך בגוף".

ברור שכל התנהגות פוגענית של אדם כלפי אדם אחר, כל כפייה או הטרדה, היא פסולה לחלוטין. הנושא כאוב ורגיש, ומעסיק אותי כאדם וכאמן. לפני כמה חדשים עבודה שלי נבחרה להיות הסמל של "אחת מתוך אחת", עמותה שנותנת במה לפרסום עדויות על הטרדה מינית.

שושקה וחבר ותיק. צילום: דין אהרוני

עמדת כוח

המבקרת מנסה לאפיין אותי, כיוצר, ואת זויה כיוצרת, כחזקים שאין להם מה להפסיד: "אף אחד משני הנוכחים בציור לא נמצא או נמצאת בסכנה לשמה הטוב, ושניהם מחזיקים במידה זו או אחרת בעמדת כוח", ובמקום אחר: "זאב אנגלמאיר מדגים הופעה אחת, פרודית, של מגדר שאינו שלו, והוא אינו סובל משום השלכה חברתית הקשורה לכך".

כל תלבושת והתחזות הן כאלה. כשאתה מתלבש כמיקי מאוס, חתולים לא ירדפו אחריך ולא תיטרף. אבל אתה מסכן דברים אחרים. במהלך השנה שעברה מאז בקעתי מצדפה כשושקה, עברתי חוויות ומצבים שעירערו אצלי גבולות של גבריות ונשיות, הייתי במצבים פיזיים של חום קיצוני, תגובות אלימות, בהזדמנויות שונות נקראתי לבירורים בקשר להופעה שלי כשושקה. הופעתי בירושלים בפסטיבל תרבות, מוקף בשישה אנשי ביטחון חמושים, כי התקבל מידע על נסיון פגיעה מתוכנן בי. עברתי מצבים לא פשוטים, חברתית ומשפחתית, וזה בסדר. כי זו דרכה של העשייה האמנותית.

אפילוג

המבקרת אינה לבד במערכה. הניסיון לסרס אמנות, להגביל אותה, לעשות אותה כלי שרת לאג'נדות, רווח במקומותינו. המשיכי כך, בקרוב תוזמני לקפה ועוגה אצל שרת התרבות.

4 תגובות על שיר ארס

    אני לא מבין מדוע אתה מגיב לה כך? מסכים עם כל מילה שאמרת, רק שבקרת אותה ועשית לה רצח אופי בדיוק כמו שהיא עשתה לך. מפגש בינכם לשיחה נוחה ואינטילנטית הייתה מבהירה לשנית הצגדים את כוונותיהן מבלי לפגוע באף אחד 🙂

    רוצה ממנה, כמבקרת, מבט רחב ופתוח יותר, חושב שנקודת התצפית שלה מצומצמת ושגויה, שהיא מניפה דגל ואג'נדה יותר ממבינה באמנות, וכשבביקורת שלה יש משפטים כמו "הציטוט הנל מראה את שושקה במלוא כיעורה כקונספט" או "שושקה מעצימה נשים כמו טל פרידמן בחליפת שומן" זה לא בדיוק מבוא לשיחה נינוחה כמו שאתה מציע.

    תגובה מדהימה ורלוונטית, שמלמדת על אומנות הרבה יותר מאשר הכתבה אליה היא מגיבה.

    נשאלת השאלה, האם אתה בתגובתך לא מסרס שיח ביקורתי הכרחי?
    שיר כהן מעלה שאלות חשובות שבאופן מפתיע לא נשאלו עוד כשהתערוכה עלתה.
    בתגובתך אתה מסרס את האמנות שלך עצמך ולא מאפשר לצופה לבחור אופני צפייה חדשים.

    ״לא לזה התכוון המשורר״ היא גישה נדושה וצרה, המחבר מת מזמן (מות המחבר רולאן בארת)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *