המלצת השבוע: תנאים של אמפתיה

עולם האמנות כבר הספיק לנכס את משבר הפליטים העולמי, והנושא מככב לאחרונה בתערוכות רבות. ואולם, מעטות התערוכות שמצליחות לעסוק בו בצורה כנה וחפה ממניפולטיביות, או לחלופין לחרוג מפורמט הדיווח הדוקומנטרי. כזו היא למשל תערוכתו של ריצ'ארד מוס, שנפתחה לאחרונה בברביקן בלונדון, ובה מיצב וידיאו מרשים החושף תצלומים שנעשו בעזרת מצלמות תרמוגרפיות במחנות פליטים ובאזורי משבר.

תערוכתה המסקרנת של האמנית הדרום-אפריקאית קנדיס ברייץ, שתיפתח ביום חמישי הקרוב במרכז לאמנות עכשווית, עוסקת בנושא בצורה שונה לחלוטין. "סיפור אהבה" הוא מיצב וידיאו בשבעה ערוצים, המתבסס על ראיונות שנערכו עם שישה פליטים שנמלטו מארצותיהם מסיבות שונות, ובהם ז'וזה מריה ז'ואאו, ילד-חייל לשעבר מאנגולה; מאמי מאלובה לאנגה, ניצולת אונס מן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו; ושאבאֶנה פרנסיס סאוורי, אקטיביסטית טרנסג'נדרית מהודו.

סיפוריהם של הפליטים יוצגו פעמיים: באולם הראשון ייתקלו הצופים בפניהם של השחקנים ההוליוודיים אלק בולדווין וג'וליאן מור, שמבצעים קטעים מתוך שלושה סיפורים על רקע מסך ירוק, ללא תפאורת רקע, תלבושות או אביזרים, ובאולם השני ייחשפו הראיונות בשלמותם ממקור ראשון.

לפי ההודעה לעיתונות, המיצב "חוקר את מנגנוני ההזדהות ואת התנאים המובילים להיווצרותה של אמפתיה". השימוש בראיונות ותרגומם דרך פילטרים שונים מסקרן, ומזכיר את עיסוקו של עומר פאסט בפורמט הראיון והעדות. אך מסקרן עוד יותר יהיה לראות כיצד חוקרת ברייץ (שתייצג, יחד עם מוהאו מודיסאקנג, את דרום-אפריקה בביאנלה הקרובה בוונציה) את נראותו של משבר הפליטים בתרבות הפופולרית, ואולי גם את ייצוגו – הצדקני לרוב – בעולם האמנות, דרך מנגנון הומוריסטי ומשחקי.