מהות פואטית ומחוספסת

"פינטו משחזר כאן זיכרון שלו מגיל שש, כשהגיע עם אמו לבית-הקברות של קיבוץ בארי כדי לחפש את אחיה. כילד הוא לא הבין היכן הדוד שבאו לחפש, וכשאמו אמרה לו שהדוד נמצא באדמה, הוא החל לחפור בחרדה גדולה כדי לאפשר לו לנשום". טלי תמיר על "אַיֵּה?", ההצבה של שמעון פינטו בגלריה בארי, ועל המופע שליווה את אירוע הנעילה

שמעון פינטו חזר לקיבוץ בארי, שבו שהה במשך שנה אחת כילד-חוץ מערד. הזמנתה של האוצרת זיוה ילין להציג בגלריה של בארי החזירה אותו לזכרונות ולתחושות של ילדותו. אך התוצאה אינה נוסטלגית, סנטימנטלית או מתרפקת. התערוכה "איֶּה?" מפתיעה את כל מי שמכיר את ציוריו של פינטו, כי היא אינה מכילה אף אחד מהם. לא צבעי החול ולא הדמויות ולא הפרטים הקטנים והמפתיעים שהוא נוהג לשלב בציוריו. המפגש עם בארי טילטל את פינטו לא רק רגשית, אלא גם אמנותית, והוא יצר שם אירוע-הצבה יוצא דופן ביחס למדדים שלו עצמו.

נראה שהחוויה הראשונית שחוזרת ועולה במפגש המחודש של פינטו עם קיבוץ בארי היא חוויה של חירות להתבונן אחרת. התערוכה אמנם חמורת סבר ונטולת צבע, אך יש בה רחש פנימי של חופש-עשייה ולגיטימציה לצאת להרפתקה ולפעול באופן שונה מהרגיל. בניגוד לתערוכות קודמות, שבהן הביא איתו ציורים שצייר בסטודיו בירושלים ותלה אותם על קירות הגלריה, הפעם הוא ביצע פעולה במקום. רישומי הפחם והאובייקט המרכזי בתערוכה הם תוצרים של פעולה שנעשתה בחלל הגלריה וביטאה את רצונו של פינטו לשחזר משהו מתנופת הילדות, כשהוא מתבונן בה מנקודת מבטו היום, כאמן בוגר, חוזר בתשובה, המגדל שמונה ילדים ושומר על אורח חיים דתי.

מכל הריטואלים שחזרו ועלו בו שיחזר פינטו את המדורה – הקומזיץ – שהיה חלק מההווי של חברת הילדים בקיבוץ. הקומזיץ מתרחש תמיד בשולי המרחב, בחוץ, מעבר לגבולות המותר והאסור. פינטו הדליק מדורה בשולי הקיבוץ, אך לא העביר אותה כדימוי לתערוכה. הוא השתמש בגחלים כפחמים לבצע בהם את רישומיו על ניירות לבנים גדולים היורדים מן התקרה לרצפה. הרישומים מחברים בין נוף חיצוני לדמיון פנימי: נוף מדברי אופקי המדגיש את דיונות החול ברישום אחד, וברישום אחר מלאך בעל פני שור, כנפיו פרושות חזיתית, כידון תזזיתי בידיו, מעין "מלאך ההיסטוריה" מבוצע במשיחות פחם דינמיות. רישום אחר מתאר דלת או שער נעול, והוא נמצא במרכז הקיר, מפוחם וסגור. הרישומים השחורים והמינימליסטיים מפתיעים ביחס לצייר צבעוני וחובב פרטים כמו פינטו.

שמעון פינטו, מתוך התערוכה.

פינטו ניצל את הארכיטקטורה של גלריה בארי, שבמרכזה ניצבת מעין קובייה סגורה המשמשת להקרנת סרטי וידיאו. האופציה הזו לא רק גרמה לו להציג, בפעם הראשונה, סרט וידיאו, אלא יצרה גם התייחסות מעניינת לקירות החיצוניים של הקובייה. בפעולה שנמשכה כמה שעות ציפה פינטו את ארבעת הקירות החיצוניים בשקיות ניילון לבנות, שנקשרו בצפיפות על גבי גריד ברזל שהוצמד לקירות. המעטפת הלבנה של שקיות הניילון יצרה משטח נוצתי סוריאליסטי, שמתקשר אולי עם כנפי המלאך ויוצר מעטה רך ושמיכתי למה שמתרחש פנימה, בתוך הקופסה: מיטה וכרית, שמאזכרות את המיטה בקיבוץ, ומעליה מוקרן סרט וידיאו שמתייחס לאדמת בארי ולאירוע נקודתי בביוגרפיה של פינטו.

מלבן המיטה – מלבן הפרטיות והחלומות – הוא הפרט היחיד שפינטו שיחזר באופן ממשי בחלל התערוכה. זו בחירה נבונה כי המיטה הניצבת לבדה בחלל מייצגת את הבית-לא-בית, את המרחב הפרטי הגזור לפי מידות הגוף שצף בתוך החלל הציבורי ואת הקיום הפיזי של נער שנמצא הרחק מבית הוריו. המיטה מבדילה בין יום ללילה, בין מודע ללא-מודע, ולכן היא מאפשרת את הקרנת הסרט מעליה, שמבוסס על פיסת זיכרון: בסרט נראות כפות ידיים רכות של ילד בן שש (בנו של פינטו) חופרות בקדחתנות בור באדמה המדברית היבשה, כשברקע נשמעות נשימותיו המהירות. החפירה הקדחתנית נעצרת בפאוזה קצרה, שבה ממלא את המסך דימוי של עץ קירח-ענפים, והלופ חוזר אל הידיים החופרות באדמה.

פינטו משחזר כאן זיכרון שלו מגיל שש, כשהגיע עם אמו לבית-הקברות של קיבוץ בארי כדי "לחפש את אחיה". כילד הוא לא הבין היכן הדוד שבאו לחפש (איה?), וכשאמו אמרה לו שהדוד נמצא באדמה, הוא החל לחפור בחרדה גדולה כדי לאפשר לו לנשום. רגע החרדה הזה, עם נשימותיו המואצות, המועברות דרך שורה של רמקולים, שמור בתוך הקובייה הלבנה, המכונפת, ומחבר נקודות זמן שונות למהות אחת, שהיא פואטית ומחוספסת, פראית ומעודנת בו בזמן. פעולת ההצבה המתמשכת מהדהדת בלופ של פעולת החפירה של הילד, ונדמה שהרפטטיביות משמשת כאן אמצעי הרגעה. מתחת לכל הסיפור על ילד-חוץ, מדורות וקומזיץ – התחבאה חרדה גדולה. פינטו הצליח לרמוז עליה בלי ליפול למלודרמה.

שמעון פינטו, מתוך התערוכה

באירוע נעילת התערוכה הופיע בגלריה אנסמבל כעת – קבוצה של חמישה רקדנים חרדים שמבצעת מחול מודרני על בסיס אינוונטר של תנועות שזוקק מתוך שפת הגוף של החסידות: חלוקת הגוף לעליון ותחתון באמצעות קשירת ה"גרייטל", תנועות של שלהוב ואקסטזה, נענוע ראש נלהב, ובשיא המחול – פיזור של "ענן" גדול מלא כוסות חד-פעמיות מעוכות ונטולות צבע, עוד מרכיב אסתטי וחומרי של אירועים חסידיים מרובי משתתפים, הבנויים על טהרת הכלים החד-פעמיים.

המחול של אנסמבל כעת התאים לתערוכה של פינטו באופן מושלם. הן מבחינת השילוב בין אמונה לשפה עכשווית והן מבחינת הצבעוניות השחורה-לבנה. הגרעין הקשה של הופעת המחול המפתיעה הזו התכתב גם הוא עם התערוכה – רגעי החרדה וההתפרצות, האיום לחרוג מגבולות המותר ולבטל את האיסורים.

3 תגובות על מהות פואטית ומחוספסת

    שום קפיצת מדרגה של פינטו. המעבר מציור דווקא חושף תמימות קונספטואלית . אירגון חלל מגושם שמזכיר עבודות בתוליות של סטודנטים בשנה ב' באקדמיה
    עצוב איך שהפכה תמיר לאוצרת 'הקיבוץ'

    יפה אמרת, "תמימות קונספטואלית", ואני מבין את זה כ"תמימות" כקונספציה, שזה אולי המצב שקשה מאוד היום להשגה. כמעט בלתי אפשרי בדרך המסורתית של האמנות הקונספטואלית, שהגיעה כנראה למבוא סתום, ולחזרה. מכאן
    החלטת האמן שלא לעשות עוד תערוכה עם מבחר ציורים מהסטודיו. מעבר לזה, עליך לדעת שעל פי התפיסה הברסלבית, שפינטו אמון עליה מאוד (אם כי הוא בפירוש לא "חסיד ברסלב" כפשוטו), התמימות היא הדרגה הכי גדולה שהמאמין יכול להגיע אליה, והדרך הנחשקת שמעטים מצליחים להגיע אליה. כלומר, גם באמונה התמימות מושגת בדרך קונספטואלית, של התכוונות מחד ואי ידיעת הדרך מאידך. ואינך צריך להתעצב אם אינך יכול לגרור את תמיר לדעתך באשר לאיכות המיצב שכן כל אדם טעמו עימו, וזה של תמיר מלא בטעמים.

    אלברט אתה איש עדין וכותב יפה, גם דברים שקשה לי אתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.