אתנחתא מתודית

"התערוכה כמכלול מצליחה לחשוף תהליכי עבודה אינטימיים המתרחשים בחללי הסטודיו הסמוכים, גם אם כמה מהם אינם פתורים עד הסוף, וזאת בלי לוותר כמעט על הגשה מקצועית והתייחסות רצינית". קרן גולדברג על "5 – תערוכה קבוצתית" בגלריית גבירול, תל-אביב.

לאחר שהניו-מיוזיאום בניו-יורק הקדיש את חמש קומותיו לתערוכות של אמניות, גם בגבירול התל-אביבי העלו תערוכה עם חמש אמניות צעירות, כולן עובדות בחללי הסטודיו הזמניים שבמתחם. הטקסט המלווה את התערוכה מציין כי "בשונה מתערוכה בעלת מערך תמטי סגור, התערוכה מאפשרת הרחבה לפעילות האמניות בסטודיו ומציעה אפשרויות מפגש וחיבור בין העבודות עצמן ובין הקהל".

כלומר, האמניות, תחת ליוויה האמנותי של ליא ציגלר, השכילו לוותר על הכפפת העבודות לכותרת מלאכותית, וזאת בשונה מגלריות רבות בבואן לאצור תערוכות קבוצתיות – גלריות שהן כביכול מקצועיות יותר ובעלות ניסיון רב יותר משל חלל הביניים המאולתר הזה, שבינתיים רק מפתיע לטובה.

אנה מירקין, שכבה ראשונה (פרט), 2016

אנה מירקין, שכבה ראשונה (פרט), 2016

אנה מירקין: חילוניות ארצית מקרית

בכניסה מתנוססת עבודת הבד היפהפייה של אנה מירקין, "שכבה ראשונה" (2016). היצירה עשויה מדוגמה חוזרת המודפסת בדפוס רשת על גבי טלאים של כותנה לבנה. אלה מודבקים זה לזה בנונשלנטיות ויוצרים מעין באנר ארוך הנשפך אל הרצפה. הדוגמה עצמה מבוססת על רישום נטורליסטי בשחור-לבן המוכפל לכדי דימוי רורשאכי קליידוסקופי.

מירקין הזמינה אנשים שונים לרקום על הבד בשני צבעים – ירקרק וכחלחל. לכל אחד הוקצה ריבוע משלו. כמה מהרוקמים ניסו לעקוב אחר קווי המתאר, אחרים מילאו חללים, השאר רקמו צורות מקריות על פני הרקע העמוס. "הרקמה מתפקדת כמשתנה בלתי צפוי בתוך פורמט וחוקים נתונים, משתנה אנושי בתוך חוקי היקום", מציין הטקסט התמציתי המלווה את התערוכה (הכתוב במקצועיות ונהירות הנדירות במחוזותינו).

שמיכות טלאים הן מצע פורה לפרויקטים שיתופיים, וגם אם עבודתה של מירקין אינה שמיכת טלאים מבחינה טכנית – אופייה השיתופי, הפרגמנטרי והקרפטי, כמו גם הפורמט המשולש שמתפקד כיחידת הבסיס הרישומית, מזכירים את הפרויקט הפמיניסטי המונומנטלי של ג'ודי שיקגו גInternational Honor Quilt משנת 1980, העשוי מ-500 טלאים משולשים שיצרו נשים וקבוצות שונות. אך מעבר להטרוגניות ההומניסטית נוסח it’s a small world after all, אחידות הצבעים שהכתיבה מירקין, שעסקה בעבר בעיצוב אופנה, משרה על הבד מעין הומוגניות נעימה.

מפתיע לגלות שהעבודה היא פרויקט שיתופי ולא פרי האמנית לבדה. הוא חסר את החובבנות שמלווה לעתים פרויקטים מסוג זה ונאמן לקוהרנטיות ולאסתטיות אינדיבידואליות. הרישום עצמו, שמכיל פוטנציאל חזרה אינסופי, שואב השראה מתפיסות דתיות הרואות בעולם אחדות הבוראת את עצמה. סיפורי בריאה מיתולוגיים הם נושא נפוץ לתיאור טקסטילי בשטיחים ושמיכות, אך כאן אלמנט הרקמה דווקא שובר את האחדות הסימטרית הזו, מציע מעין חילוניות ארצית מקרית ולעתים הומוריסטית, שמאתגרת את הדרמטיות של הבד.

רוני קרני, נראה לאחרונה, צבע אקרילי ונייר על קיר, 2016

רוני קרני: יד מלטפת פין

רוני קרני מציגה מיצב קיר צבעוני המכסה את קירות החלל וקורותיו בצורות גיאומטריות פסטליות, מעין מונדריאן לילדים. אך אידיליית צבעי הגלידה הזו מופרת במהרה. על המשטחים החלקים מודבקות מגזרות נייר לבנות שצורותיהן לקוחות מעולם הבוטניקה והפורנוגרפיה.

בדומה לעבודתה של מירקין, גם כאן דימוי אחד מוכפל  ליצירת מעין תמונת רורשאך, וכמו בכלי הפסיכולוגי, גם הצורות שכאן ניחנות בעמימות הנתונה לפרשנות. ברם, אט-אט מתגלים הדימויים – יד מלטפת פין או צמחים פאליים מזדקרים, שמזכירים את האסתטיקה של רועי רוזן, במיוחד את האלפבית הפורנוגרפי שעיצבה בת דמותו, ז'וסטין פרנק.

קרני שואלת את הצורות ממעין מאגר שהיא מפתחת בשנים האחרונות ונראה גם בעבודותיה הקודמות. מאגר זה מבנה מערכות לינגוויסטיות שכל אחת מהן מבוססת על צורת-אם שונה הלקוחה מדימוי קיים אחר. מעניין לראות אמנית צעירה שמבנה לעצמה שפה, מאגר דימויים, באופן מודע ומוצהר, ולא במובן הרומנטי ו"הטבעי" של פיתוח סגנון אישי וטביעת אצבע.

יעל פרנק, בווו, צבע ספריי ושמן על נייר, 2014

יעל פרנק: כל דימוי אסתטי הוא רוח

הדימויים של קרני מוגדרים בטקסט כ"רוחות רפאים של חלקי גוף, הדים של ממשות, סימנים ללא שיוך". שם העבודה, "נראה לאחרונה" (2016), מרמז על עולם קרימינלי בלשני, שהצורות בו הן שאריות, רמזים, קווי מתאר המשורטטים על המדרכה מסביב לקורבן. אך רוחות הרפאים האמיתיות, והמצחיקות בתערוכה, מופיעות בעבודותיה של יעל פרנק. בציור גדול נראות שש רוחות בדימוין האיקוני, מעין "ברבאבאים" עגלגלים וירקרקים עם שתי עיניים חלולות וידיים קטנטנות ("בוווו", 2014). הרוחות בקדמת הציור עשויות שכבות עבות וחומריות של צבעי שמן, בעוד ששתיים המגיחות מאחור עשויות מצבע ספריי, רוחות של רוחות. כולן פורשות ידיהן אל על, מנסות לאיים אך נותרות כקספרים קטנים ומתוקים, דמעות זולגות מעיניהן.

בעבודה אחרת מופיעות הרוחות על שקף המוקרן על הקיר במטול (ללא כותרת, 2016). התמונה נוצרת מארבעה שקפים שונים שהונחו זה על גבי זה, כך שקווי המתאר מוכפלים ליצירת דימוי שאינו מרצד רק מעצם היותו אור ותו לא, אלא גם מעצם הבנייתו. הבחינה שפרנק עורכת לדימויי הרוחות דרך מדיומים שונים היא קריטית. הרוחות חסרות החומר נהפכות למעין מטפורה משועשעת על הבחירה המדיומלית עצמה, לבחינה של מהות הדימוי דרך חומרים שונים – ספריי, שמן, אור. היכן הן מקבלות יותר ממשות? למעשה, כל דימוי אסתטי הוא רוח.

שני דימויים מורבידיים אחרים נמצאים בפריים המוקרן: אגודלים הפורצים מתוך שלולית למרגלות הרוחות הם למעשה חלק מרישום הכנה לעבודה קודמת של פרנק, "אנדרטה לאנדרטאות", והמלים "תם תם תם תם", החוזרות בראש התמונה, לקוחות מעבודה אחרת, שבה מכונת קריוקי שבנתה האמנית מנגנת את מארש האבל של שופן. העבודות הקודמות של פרנק הופכות בעצמן לרוחות, לשאריות, במהלך רפלקסיבי טרגי-קומי שנדיר למצוא בקרב אמנים צעירים.

נעה גינזבורג, Nauru il, מיצב רישומי על נייר, הדפסי תבליט וקיר, 2016

נעה גינזבורג: שובל של תפרחת לא ברורה

גם נעה גינזבורג מתנסה בייצור תרגומים חומריים ומדיומליים, אם כי ביתר רצינות ופחות אפקטיביות. היא מגיבה לחלל הגלריה עם מיצב בשחור-לבן, Nauru il, שכולל רישומים גדולים שצוירו על קירות החלל ותבליטים על נייר (2016). עבודות הנייר, שנוצרו מתבליט חיתוך עץ ללא דיו, מייצרות משטח מעניין; האמנית רשמה עליו דימויים המבוססים על תצלומים של מתחם תע"ש הנטוש והרעיל. גינזבורג ניסתה להחדיר אותה תחושת רעילות קטסטרופלית לחלל הגלריה.

ציור הקיר הגדול משתמש במצע אחר – הקיר עצמו, על גבשושיותיו, שכבות הצבע שלו ומוזנחותו התל-אביבית. הרישום נבנה סביב אלמנטים המקובעים בקיר: בראש הדימוי המופשט נפער חור שדרכו מהבהב באדום מכשיר דיגיטלי כלשהו, אולי אזעקה, ונראה שובל של תפרחת לא ברורה – דימוי החוזר בעבודותיה השונות של גינזבורג – כאילו נשפך מצינור הממוסמר לקיר ונראה מטפטף מצינור קטום אחר. ההתייחסויות הללו נותרות מעט ילדותיות ואינן מאתגרות את החלל הקיים או מייצרות בו תנועה.

הדס סט: אפלוליות נוצצת, מפתה

גם מעבודות הצילום של הדס סט עולה מידה מסוימת של בוסריות. "חצי אור חצי סוס" (2016) הוא קולאז' צילומי הממוסגר בצורת רי"ש ומייצר דימויים סוריאליסטיים במקצת, תוך עיוות של קנה-מידה ופרספקטיבה – פני אשה מכוסים בשיער כסוף, גזע עץ הנמשך אל האינסוף, צמרות עצים רחוקות וקרש הנבלע לקצה של סרט צילום. הכל שקוע באפלוליות נוצצת, מפתה, קצת קיטשית מדי. הדימויים נותרים כסימבולים שטוחים ומרכיבים משפט אסתטי פשטני למדי.

מעניינת יותר היא העבודה "ללא כותרת (חלון)" (2016), המורכבת מארבעה תצלומים של לוחות מודעות בתל-אביב המצופים בטפטים של יערות גשם. החזרי אור בצילום יוצרים ריצוד לבנבן שהופך את הדימוי הנטורליסטי לפלסטי ופלסטיקי. התצלומים משלימים זה את זה לכדי גזע אחד, כאשר ביניהם נשמר רווח אחיד, היוצר מעין מסגרת חלון. בדומה לעבודה הראשונה, גם כאן עולה ניחוח סוריאליסטי המאזכר את מטפורת החלון באמנות והגרסאות הסוריאליסטיות שלה – אך המטאפורה נותרת ברורה וחד-ממדית. המצע האמיתי, לוחות המודעות, אינו מורגש, והסיבוך המדיומלי של סט נותר חסר מטרה.

הדס סט, ללא כותרת (חלון), הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 2016

הדס סט, ללא כותרת (חלון), הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 2016

עם זאת, התערוכה כמכלול מצליחה לחשוף תהליכי עבודה אינטימיים המתרחשים בחללי הסטודיו הסמוכים, גם אם כמה מהם אינם פתורים עד הסוף, וזאת בלי לוותר כמעט על הגשה מקצועית והתייחסות רצינית. האמניות ניצלו את התערוכה למעין אתנחתא מתודית משטף עבודתן הרגיל, וכמה מהעבודות הן בגדר הערות שוליים לפרקטיקה המוכרת יותר שלהן, שלעתים מסקרנות הרבה יותר מהתוכן המרכזי. כך, באופן טבעי, ההצגה המשותפת מייצרת קשר בין העבודות עצמן, החולקות קרבה פיזית בהיווצרותן ובהצגתן.

"5 – תערוכה קבוצתית", גלריית גבירול, תל-אביב. נעילה: 23 ביוני 2016

1 תגובות על “אתנחתא מתודית”

    די הרבה בילבול מוח, פתיחות ורצון תמים לקבל את הטקסטים הבנאליים של האמנויות. אבל אם מדובר באתנחתא מתודית, אז הכל באמת 100%
    "מעניין לראות אמנית צעירה שמבנה לעצמה שפה, מאגר דימויים, באופן מודע ומוצהר, ולא במובן הרומנטי ו”הטבעי” של פיתוח סגנון אישי וטביעת אצבע".
    לפתע רוני מבנה לעצמה שפה? היו לה שפות מרובות מאז תום לימודיה בבצלאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.