הזמנה להשלת קליפה

"ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות". אורנה אוריין על עבודת המחול של יסמין גודר במוזיאון פתח-תקווה.

בתוך חלל מוזיאון פתח-תקווה, בין יצירות התערוכה "צעדים בוני אמון", מעוגלים במעגל שבעה רקדנים ורקדניות המישירים מבט זה לזה. כשהמעגל מתפרק הם משלבים ידיים עם ידיהם של אנשים מהקהל ומצרפים אותם למעגל חדש וגדול יותר, ולמעגלים המתרבים בזה אחר זה. או אז הם מרחיקים את הצופים מהמעגל וממשיכים לתקשר דרך תנועה, משחק, פנטומימה, צעקה, שירה, יבבה, יללה ושקט; לעתים באופן יצרי ופראי ולעתים באופן מרוחק ומנוכר.

לרגע הם כמו קורעים את קרביהם ופולחים את החלל בזעקה או בשעטה, ולרגע הם מתנועעים כמאיירים באופן אילם את המחווה (פה פתוח, יד קפוצה, זרוע שרירית). המעברים בין אופני הביטוי נעשים באופן מקוטע, פתאומי וחד. כשמתחיל להסתמן כיוון מסוים, הוא נפרם באחת, משתבש והופך לאחר. תנועת ההזמנה להזדהות עם המחול, כמו הדחייה ממנו, היא אינטנסיבית, מהירה ודוקרנית.

מתוך Climax של להקת יסמין גודר. צילום: גדי דגון

מתוך Climax של להקת יסמין גודר. צילום: גדי דגון

תחילתו של מופע המחול "Climax", בביצוע להקתה של יסמין גודר, מרמזת על התנועה שתתרחש במהלך שלוש השעות הקרובות. הפירוק וההרכבה יהיו ממאפייניה. במרחב המוזיאלי "מוצגות עבודות שנוצרו על-ידי כוריאוגרפים היוצרים לראשונה לחלל מוזיאלי, ועל-ידי אמנים חזותיים שהמחול הוא בעבורם כלי לרפלקסיה אישית או לפעולה בהקשר הקהילתי" (מתוך דברי ההסבר של דרורית גור-אריה ואבי פלדמן על התערוכה). כמו כן מוצבים עבודות ואובייקטים מכמה מיצירותיה הקודמות של גודר (חדר שקוף שעליו טקסט כתוב בדם, מסכת חיה מפרווה, חיה פעורת בטן מפרווה שממנה משתלשלים קרביים מבדים רכים וחרוזים). הסאונד המהדהד בחלל בעת המופע הוא ערבוב של הסאונד העולה מעבודות שונות המוצגות במרחב.

הצופה מוזמן לצפייה מפרכת שבמהלכה לא תהיה לו אפשרות להיבלע ולהיעלם מעצמו בתוך החושך, השקט והכיסא הרך לעולם פנטסטי, קסום או אחר. ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו של הרקדן במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות. הצופה מביט ובו בזמן הוא מושא להתבוננות נוקבת של אישוני הרקדן, שלעתים אף נוגע בו.

המודל צופה-נצפה מתערבל ויחסי הכוח והשליטה בין המביט לניבט מתעמעמים. הזהויות אובייקט-סובייקט קורסות זו לזו והצופה הוא לרגע סובייקט ולרגע אובייקט, כמו גם הרקדן. גבולות שהיטשטשו בין האובייקט האמנותי הסטטי לסובייקט-אובייקט הדינמי מובילים לתודעה "המעבירה את הדגש מהאובייקט אל ביצועו ואל מבצעו: כלומר אל תהליך היצירה המתרחש כאן ועכשיו וכן אל הסובייקט היוצר עצמו".[1] קריסה זו מאלצת את הצופה להתמודד עם אי-הנוחות שלו, הן הנפשית והן הפיזית, כשלא פעם עולה בקרבו בהלה מצעקות הרקדנים, אימה מהקרבה הנכפית עליו ואי-שקט מהדינמיות האינטנסיבית ופירוק דפוסי הייצוג המקובלים.

מתוך Climax של להקת יסמין גודר. צילום: איציק ג׳ולי

מתוך Climax של להקת יסמין גודר. צילום: איציק ג׳ולי

הזמנה להשלת קליפה מהאגו

מתחילת המופע הצופה נרמז שהוא עתיד להתמודד לא רק עם חוויה תנועתית אסתטית, אלא עם עצמו תוך הזמנה להשלת קליפה מהאגו שלו, בדומה לכוריאוגרפית שוויתרה על יצירתה כבלעדית ויחידה ונשאה ונתנה עם מרחב דימויים, צלילים ויצירות שונות. כך גם רקדניה, שריבוי זהויותיהם, התפצלותן והתחלפותן חושפים ומפרקים את האשליה של "אני" אחדותי, ליניארי ורציף.

ניכר כי אופני הפעולה של להקת גודר משתרעים בממדים של הסמיוטי (הגופני-חושי-חווייתי) והסימבולי (מבנים ומערכות-סימנים המשמשים בסיס לסדר חברתי). ג׳וליה קריסטבה[2] טוענת כי האינטראקציה בין הממדים הללו היא תנאי הכרחי לאפשרויות הסימון ומתן המשמעות. האינטראקציה בין הסמיוטי לסימבולי מבטיחה את כינון החברה וסמליה, ובה בעת מפירה וחותרת תחתם.

מופע המחול "Climax" נוהה אחר המבנה והסדר שאליו פולשים ובו מכרסמים האנטי-מבנה והכאוטיות. מה שמקל על הצופה בהתמודדות עם המעברים הקיצוניים, הדינמיות ועודפות ה"רעשים" הוא הקשר בין הרקדנים. הנאתם מגופם ותנועתם ואופן החיבור האנושי ביניהם הם עוגן שעליו ניתן להישען במהלך רטט המעברים המהירים והדוקרים שבין הכאב, המוות, השמחה, הפראות והיצריות.

מתוך Climax של להקת יסמין גודר. צילום: בן פרג׳

מתוך Climax של להקת יסמין גודר. צילום: בן פרג׳

בחלק השני של המופע ניצבים הרקדנים בשורה. לרגע יש תחושה שהסדר ישוב אל כנו כשהרקדנים נעים בזה אחר זה ברצף ליניארי. אולם באבחה אחת הכאוס משתלט, הגופות מתערבלות ונוצר דימוי של גוף אחד מרובה גפיים. אולם גם מצב זה אינו נמשך לאורך זמן, ומהשורה מתפצלים זוגות שבהם גוף גברי נישא על-ידי גוף נשי, גוף גברי שוכב על הרצפה ועליו מפרפר גוף נשי בקצב פעימות הלב, גברים מובלים וגופות נשים כמתות הופכות ברגע לחיות חתוליות המלקקות את פצעיהן תוך זעקה עוויתית הנשמעת חסרת קול בחלל. זוגות שרועים ומתנועעים כמאוננים על הרצפה סמוך לצופה. הזוגות מתאחדים לגוש אופקי רועד המזכיר גורים חסרי ישע והופכים לגוש רקדנים בציר האנכי. לקראת סיום היצירה הקהל עוקב אחר הרקדנים המתפזרים בחללי המוזיאון ומסתדר אחריהם כשיירה אחר הלוויה אל המוות הנושם.

דומה כי "Climax" מוקדשת לגוף הקטן נטול ההרואיות. הגוף המושלם והאידיאלי שלו אנו סוגדים מתמוסס לגוף חי-מת, מזיע, רוטט, רועד, נושם, מאונן, מעוות וחייתי. הריקוד אינו חוגג את הערכים ההיררכיים-בינאריים שבלב החברה המערבית כמו גוף נשי-גברי, חזק-חלש, יפה-מכוער, אלא את הרוטט שביניהם. השילוב בין האמנות החיה והדוממת לבין הקובייה הלבנה לבין הרקדנים הנעים, מייללים, מתפלשים ומתלקקים הוא חוויה מרגשת, מפרה ומזינה את הנשמה על אפלוליותה, חוויה שנוצרה בזכות החזון וההעזה של יסמין גודר ולהקתה ושל דרורית גור-אריה, מנהלת המוזיאון, שיצרה אירוע ייחודי, רדיקלי, פורץ גבולות, מעורר השראה ותקווה.

אוצרי התערוכה "צעדים בוני אמון": דרורית גור-אריה ואבי פלדמן. כוריאוגרפיה: יסמין גודר. רקדנים: שולי אנוש, דליה חיימסקי, אדו טורול-מונטלס, אופיר יודלביץ, דור פרנק, יולי קובבסניאן ואורי שפיר.

ד"ר אורנה אוריין היא אמנית, מרצה לאמנות עכשווית וחינוך יצירתי במכללת ספיר ובסמינר הקיבוצים ומנחת סדנאות בשילוב אמנויות. כתבה את הספר" דם גופך" בהוצאת רסלינג.

[1] דרור הררי, "מופע העצמי, פרפורמנס ארט וייצוג העצמי", רסלינג, 2014, עמ' 26.

[2] Julia Kriesteva, "Revolution in Poetic Language" In Kelly Oliver (ed) ,The Portable Kriesteva, New York: Columbia University Press, 1997

1 תגובות על “הזמנה להשלת קליפה”

    תודה על הביקורת. קיוויתי למצוא התייחסות למופע הטעון הזה.

    הייתי במופע.
    לא חזרתי לחצי השני.

    התחושה הייתה לי קשה. של אנשים צעירים שרוצים (או מרגישים חובה קדושה..) להתנסות בכל מרחבי הרגש האנושי 'עד הקצה'. כאב, אלימות, חוסר אונים, תסכול – מרובים היו שם הרבה יותר מאשר שמחת חיים ומגע עם הצדדים הטובים של החיים.
    ואילו אני בשלב שאני רוצה לבחור. ואלו לא הבחירות שלי, הבחירות שלתוכם מנסה היצירה להכניס אותי בכח.

    הרקדנים / שחקנים אומנם מהלכים בין הקהל, אך אין אינטרקציה אמיתית. אין השתנות של המהלך המוכתב של האומן / הרקדן / השחקן בעקבות המגע שלו עם הקהל. והיו נסיונות כאלה של הקהל במופע שאני הייתי בו (למשל לנחם תוך ליטוף את אחת השחקניות).

    כאב לי הלב על העוצמות הקשות שהם חוו חווים ומכניסים עצמם אליהם.
    אני בוחר 'שלא להיות במקום הזה'. ואילו המופע ניסה לשאוב אותי אל תוך המצוקות וההתנסויות האלה שהוא עסוק ועמוס בהם.
    לכן בחרתי לצאת במחצית.

    אז מי שרוצה לראות מקרוב תחושת אלימות, כאב, מיניות ניכפת, תסכולים רגשיים וכו'. זה המקום לחוות זאת בצורה מעניינת ואינטנסיבית שיש בה הרבה כנות ועוצמה.
    מי שרוצה לחבור אל הצדדים החיוביים והטובים של החיים בכלל ושל חייו בפרט – אני מציע לו ללכת לראות דברים אחרים, ויש הרבה כאלה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.