כיצד לחלק אחד לשניים?

ירושלים אינה אחד וכנראה שאפילו לא שניים, אלא ריבוי. הכרה דיאלקטית של ירושלים תתאפשר רק מתוך הכרה בפנים השונים שלה ובאופן בו הם שוללים זה את זה אך גם תלויים זה בזה.

באופן יומיומי מדברים בישראל, אם ברחוב ואם בתקשורת, על חלוקת ירושלים. השיח אימץ אל חיקו בשמחה את המונח "חלוקה", רווי קונוטציות שליליות, לתיאור הסכם עתידי בו ירושלים תהיה לבירת שני עמים. אך מנין באה חלוקה זו? האם ירושלים אי פעם אוחדה? עד כמה יציב הניגוד בין חלוקה לאיחוד? השיח הישראלי הנפוץ והיומיומי הינו בינארי וקוטבי, שיח של "או או" שאינו מסוגל להתמודד עם נתון שהוא גם וגם: אחד וריבוי, מחולק ושלם, או שלם ומחולק. על כן החלטתי לבחון מובנים אחרים של חלוקה, בתיאוריה ובמציאות, באמצעותם אולי אוכל להציע מובן שונה של ירושלים מאוחדת, ובהתאם אף צורה אחרת לשחרור ירושלים.

עיר שחוברה לה יחדיו

ירושלים השתנתה, ואולי נכון יותר לומר שקשה להגדיר מה בדיוק היתה ירושלים מלכתחילה. עד סוף המאה ה-19 כללה ירושלים כמעט ורק את העיר העתיקה. פיתוח חוצות העיר על ידי השלטונות השונים – תחילה העות'מנים ולאחר מכן הבריטים – וכן על ידי האוכלוסיות השונות – מוגרבים, גרמנים טמפלרים, ערבים נוצרים – ולבסוף (לא בסדר כרונולוגי או היררכי כמובן) גם על ידי רשויות הדת השונות, יצר ירושלים חדשה, מורחבת ומורכבת. אז, כמו היום, השאלה "מהי ירושלים" היתה שאלה פוליטית. כל הולך רגל בירושלים מכיר את התחושה המוזרה שעיר זו משרה: היא בנויה גבעות גבעות, שכונות פזורות, מנותקות מעט, כשרק חלקים מעטים ממנה יוצרים רצף אורבני. בטיול קצר במפת גוגל בשכונות העיר, אני מבחין במהרה בהיעדר רצף, בניתוק בין שכונה לשכונה, בין קבוצת מבנים אחת לאחרת. לתופעה זו לפחות שלוש סיבות. ראשית, בעקבות מסורת מנדטורית ממוקמות רוב השכונות על גבעות, ואילו העמקים ביניהן ירוקים.  בנוסף, כבערים מרכזיות אחרות בעולם, גם בירושלים פיתוח הפרוורים ופתיחתם של מרכזי קניות פגעו בתיפקוד מרכז העיר.

איור: ערן מנדל. להגדלה - הקיש/י על הדימוי

איור: ערן מנדל. להגדלה - הקיש/י על הדימוי

לבסוף, מסיבות פוליטיות ירושלים נופחה, פוזרה וטופחה באופן א-סימטרי מאז 1967, כשישראל החלה להשקיע מאמצים ממשלתיים אדירים בכוונה לייסד במהרה שכונות לוויין ענקיות בשטחים הכבושים. הרשויות איגפו אט אט את העיר העתיקה בבנייה יהודית, תוך שהם מנקבים את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני. איים של התנחלויות קמו במהרה והצטרפו לירושלים רבתי, תוך שאיפה ברורה מצד השלטונות לגדוע כל אפשרות עתידית של ריבונות פלסטינית רצופה בירושלים המזרחית. טיול בתמונת הלווין של ירושלים חושף חיש קל רכיב נוסף ששייך לריבוי הקרוי ירושלים. רכיב זה מערער, אולי יותר מכל רכיב שנמנה עד כה, את הטענה שבכלל ניתן לאחד את ירושלים:القدس. גם במפותיה של גוגל (עדותו המוצקה ביותר של בן המאה ה-21) נעה ונדה עיר זו בין ישראל לשטחים הכבושים, לפלסטין, ל"ליד מצרים". העיר נודדת בין ירושלים, القدس או أُورشَلِم, ירושלים, אורשלם, אל קודס. ניתן להוסיף ולומר שירושלים עצמה, על הי' שלה, כבר אוצרת בה ריבוי מסתורי. כלומר, בין אם מדובר בניגוד בין ירושלים של מעלה לזו של מטה, בין ירושלים וأُورشَلِم או  القدس, בין ירושלים כישות מוניציפלית להוויה גיאוגראפית פזורה, כך או כך ירושלים לבטח אינה יחידה או מאוחדת.

אם כן, מה היחס בין ירושלים כישות מניציפלית לירושלים כהוויה פזורה טלאים טלאים? מה היחס בין ירושלים לورشَلِم ? נותר לנו לשאול, מה פשרו של ניסיון זה לאחדה בכל זאת, ניסיון זה המתקרא שחרור? ירושלים וסיפורה הסבוך והטרגי, בין אם מדובר בחלוקה או באיחוד, בשחרור או באונס, יכולה  לשמש כמקרה מבחן ליישום הכרה של ריבוי באחד או של חלוקה שהיא שלם.

1:2 = 1?

במסורת המרקסיסטית, ובמיוחד בזו הלניניסית-מאואיסטית, נועדה לשאלת חלוקתו של האחד תפקיד מכריע. בקצרה ניתן לומר כי השאלה היא האם השלילה שבתהליך הדיאלקטי מגולמת במיזוג השניים אל תוך האחד, או באחד המחולק לשניים.  מקור השאלה בפרשנותו של לנין של לתהליך הדיאלקטי, שהפכה למוקד דיון חשוב במפלגה הקומוניסטית הסינית באמצע שנות השישים. מאז זכתה שאלה זו להתייחסויות רבות ומגוונת, בין השאר על ידי תיאורטיקנים כלואי אלתוסר, מאשריי, אלן באדיו ולאחרונה אף סלבוי ז'יזק.

במרכז המחלוקת, שבמבט ראשון עשויה להיראות טרחנית למדי, עומד נושא עקרוני: איזה מקום יש לאנטגוניזם בתוך המהלך הדיאלקטי? האם המהלך הדיאלקטי מושתת בעיקרו על מיזוג ואיון של זהויות, או על גילוי ושימור אנטגוניזמים וניגודים? במילים אחרות, תפישת "השניים שמתמזגים ליחיד" תמשיג את הדיאלקטיקה כתהליך ביטולו של אחד הגופים המשתתפים בתהליך: איון או שלילה של השניים אל תוך האחד. לעומתה תפישת "האחד שחולק לשניים" טוענת שהניגוד בין שני הגופים הוא שמגלם את איחודם ומגדיר את זהותם, ושההכרה בניגוד זה מרכזית לדיאלקטיקה. האחד שחולק לשניים מגדיר את השלילה עצמה, החלוקה, כעקרונית. דוגמה מוצלחת ניתן למצוא באופן בו מפרש אלתוסר את מלחמת המעמדות לאור "האחד שחולק לשניים": לשיטתו אין להתייחס אל מלחמת המעמדות כאל מאבק בין שני גופים עצמאיים וא-פריוריים, אלא לראות כיצד מלחמת המעמדות היא שכוננה את החלוקה המעמדית. כלומר, השלילה אינה תוצר של הריבוי – היא מכוננת אותו. ניתן לבחון גם את המקור ההגליאני למחשבה זו ואת האופן בו הוא מתאר את היחס בין שלילה או חלוקה ואחדות באמצעות דוגמת הפרח המפורסמת. לשיטתו של הגל, בכדי להכיר את הווייתו השלמה של הצמח עלינו להבחין ברגעי ההוויה השונים ובזהויות הסותרות שמרכיבות אותו: הפרח הוא מעשה שלילתו של הניצן, ואילו הפרי מגלם את הווייתו הכוזבת של הפרח. כל אחד מהרגעים הללו שולל ומנוגד לרגע שקדם לו. אך בד בבד, כל השלילות הללו יחדיו מכוננות שלם: אורגניזם יחיד. “רגעיו" השונים של הפרח אינם רק אנטגוניסטים זה לזה, הם בה בעת גם נחוצים אחד לשני ונחיצות הדדית זו היא שמכוננת את החי האמיתי. לדברי הגל ההכרה הבלתי דיאלקטית אינה מצליחה לתפוש את השלילה באופן זה. היא מקפיאה את הניגודים ותופשת אותם באופן חד-צדדי בלבד. כלומר, היא אינה מצליחה להמשיג את אופן הופעתם של ניגודים כשליליים שהינם בה בעת נחוצים זה לזה, כאחד שבו-זמנית מהווה גם ריבוי.
לאור הדוגמה ההגליאנית ניתן לומר שהדיאלקטיקה היא אופן הכרה שחושף את ההיות-ריבוי של האחד, את תנועתו החמקמקה של השלילי.

נראה איפוא "שאיחוד" ירושלים מבוסס בעיקרו על שלילה כביטול ואיון – השניים שמוזגו לאחד – ואינו מושתת על הסתירות הרבות שמכילה ירושלים כחלק מהווייתה – האחד שחולק לשניים. גורמים שונים, ביניהם הממשלה, העירייה, המשטרה ועמותות מתנחלים, מנסים כולם לאחד את ירושלים, אולם פניה הרבות והסותרות של העיר נותרות בידיהם קפואות, מנותקות זו מזו, חד-צדדיות ועצמאיות. הגורמים הללו יודעים שלא די באיחודה המוניציפלי של העיר בחוק יסוד ירושלים בכדי שתהפוך לאחד. הם יודעים שהריבוי קיים בכל זאת ומנסים לחסלו.

אך הבחנה זו כשלעצמה אינה מספיקה. בשלב זה מדובר בניסוח שגובל במובן מאליו. ירושלים מנוהלת על ידי רשות שמנסה לחסל ולהעלים חלק משמעותי ממנה. אכן, מדובר באיחוד, אך לא בשחרור. למסקנה זו יגיע כל מבקר בסילוואן שעיניו בראשו. השאלה שנשאלת היא מה ניתן לעשות עם הבחנה זו – האם ניתן להסיט את התהליך מאסטרטגיה אחת לאחרת? האם ניתן להיאבק בו? אילו כלים מעניקה לנו ההכרה הדיאלקטית על עושרה בכדי להתמודד עם האיחוד הכוזב של ירושלים ולשחררה? מי יעשה זאת? כיצד ניתן למרוד ברשויות החדורות מוטיבציה להשלים את איחוד העיר באונס? במלים אחרות, לאחר שראינו שאיחוד ירושלים בא על חשבון שלילה של מרכיבים מזהותה, נותר לנסות ולהבין כיצד ניתן בכל זאת לחלק את האחד הזה לשניים.

הנוסחה אחד חלקי שניים אינה מציעה מוצא. היא מתארת אופק אליו ניתן לשאוף, אך כיצד ניתן להגיע לשם? אנסה למצוא אופן להתערבות במצב הנוכחי. במילים אחרות, מלבד הזיהוי של הריבוי באחד שמציעה הכרה דיאלקטית, אברר האם יש דרך לפעול לחלוקתו של המאוחד, האם ניתן לחלץ פרקטיקה של חלוקה של היחיד לריבוי.

נועה חרובי - בבל, 2009 שמן על בד 182.88x243.84

לחלק באמצעות האסתטי,  או המוחש וחלוקתו

אפנה בקצרה אל מושג נוסף שיעזור להבין כיצד ניתן בכל זאת לחלק את האחד. המושג הוא האסתטי ומקורו בחושים, מהαἰσθητικός היווני. החל בניסוחה הראשוני ביותר של תורת האסתטיקה על ידי באומגארטן כתורת החוויה החושית ועד לגיבושה על ידי קאנט, המובן שייחסו לאסתטי בראשיתה הוא כהכרה א-פריורית. כלומר, המובן המקורי של האסתטיקה אינו קשור לטעם אמנותי ולתורת היופי בלבד, אלא להכרה סובייקטיבית שאינה תלויה בהגיון, הכרה חושית של המרחב ושל הזמן. המשמעות הרווחת של האסתטיקה כיום, כתורת היופי והטעם, היא פרי פיתוח מאוחר יותר אשר צמצם את אופקו של אותו חושי.

כפי שהראה הפילוסוף ז'אק רנסייר במחקריו ההיסטוריים והפילוסופיים, האסתטי כתורת המוחש מכיל מטען פוליטי חשוב ואף מצביע על קשר גורדי בין רדיקליות פוליטית לרדיקליות אסתטית. בספריו ההיסטוריים, כגון "המורה הנבער" (1987) או "ליל הפרולטריון" (1981), מדגים רנסייר כיצד בשורש האמנסיפציה הפוליטית של מעמד הפועלים עמדה מהפכה אסתטית. הוא מראה כיצד תביעת הפועלים לשוויון קיבלה ביטוי באמצעות התעקשותם לחלק מחדש את שגרת חייהם. מרד הפועלים התבטא בסירובם לקבל את הגזרה האפלטונית שמנעה מהפועל להשתתף בדיון הפוליטי משום שהוא חסר פנאי. באמצעות קריאה בטקסטים נשכחים שכתבו פועלים מדגים רנסייר כיצד משכנו את שנתם, את לילותיהם, ובתמורה כתבו ויצרו. הפועלים התעקשו לפעול בזמן שהיו אמורים לדום ובכך סירבו לקבל את עקרון החלוקה של זמנם ומרחבם וטבעו לעצמם קול וייצוג. בד בבד עם מהפכת הייצוג והשוויון הפוליטי התרחשה מהפכה נוספת, אסתטית, שבמסגרתה דרשו הפועלים לחלק מחדש את המרחב החושי שלהם. בהמשך, בחיבוריו הפילוסופיים "אי-הסכמה" (1995) ו"אסתטיקה ללא נחת” (2004), המשיך רנסייר לחקור ולהמשיג את יחסי הגומלין הדיאלקטיים בין הפוליטי והאסתטי.  הפוליטי התברר כמרחב בו המוחש נידון ובו הוא תחום, כקונפיגורציה של חלל מסוים או תיחום וחלוקה של מימד הניסיון, ואילו האסתטי התברר ככינויה של פרדיגמה בה נרקמה אחווה בין רדיקליות פוליטית ורדיקליות אמנותית. באופן קונקרטי, אם אצל אריסטו האדם הוא חיה פוליטית על שום יכולת הדיבור שלו, אזי הפוליטי נסוב סביב שאלת הקול. הפוליטי מתרחש כשהאילמים והנאלמים דורשים שדיבורם ישמע ויובן. אם אצל אפלטון האמנים הודרו מהמרחב הפוליטי בגלל היעדר הפנאי שלהם – אי היכולת שלהם להשתתף בזמן-מרחב הפוליטי – אזי פוליטיקה תתרחש ברגע שהם יתעקשו לחלק מחדש את זמנם באופן שיאפשר להם להשתתף באותו זמן-מרחב. חיבור של שתי הנקודות הללו ירכיב מבע אסתטי בעל משמעות פוליטית. נקודה חשובה שעולה מעיוניו של רנסייר היא שאמנות אינה פוליטית על שום המסרים שהיא משדרת בנוגע למתרחש בעולם, אלא מתוקף העובדה שהיא מייסדת הגיון חדש של זמן ומרחב.

סיכום: חלוקת המוחש +  2 : 1 = ?

ביקשתי לבחון את "איחוד ירושלים" ולהציע שתי דרכי פעולה לשחרור ירושלים. שתיהן, הפלא ופלא, מבוססות על "עקרון חלוקה" משלהן. הראשונה היא שינוי בהכרה: ירושלים אינה אחד וכנראה שאפילו לא שניים, אלא ריבוי. הכרה דיאלקטית של ירושלים תתאפשר רק מתוך הכרה בפנים השונים שלה, באופן בו הם שוללים זה את זה אך גם תלויים זה בזה. כיצד שינוי זה בהכרה בא לידי ביטוי במציאות? כיצד ההכרה, כפי שמצופה מהדיאלקטיקה, משנה את מושאה? ביכולתי רק להצביע על כל אותם אנשים שהחליטו לנסות ולחשוף את ירושלים המאוחדת כמצג שווא. אנשים אלו מכירים בירושלים על ביטויה השונים והמנוגדים ומנסים לשנות את החוויה העירונית והיומיומית בהתאם. באופן זה ההכרה מתנה ומזינה תמיד את מושאה. דיאלקטיקה, שממוססת את הגבול בין הסובייקט והאובייקט, בין המחשבה למושאה, היא תמיד פעולה, או שלילה, של הקיים שבו בזמן מכוננת אותו.

דרך הפעולה השנייה היא חלוקת המוחש. כאן אופן השינוי מעט ברור וגלוי יותר, אך ייתכן שהוא שהוא עצמו נטוע בחלוקה ההכרתית של האחד לשניים. בין אם מדובר בצעדת מחאה מהמשביר לשייח ג'ארח, הפגנה משותפת של בעלי הבסטות ממזרח ומערב ירושלים, תערוכה שארגנה גלריה אל מעמל הפלסטינית בעיר העתיקה והשתלבה ברקמת העיר, סיור אלטרנטיבי בעין כרם שאורגן על ידי מרכז האמנות מעמותה בשיתוף עמותת זוכרות, שסיפר את סיפורם של תושבי הכפר הפלסטיני שגורשו, או ערב של "גרילה תרבות" בשכונת שייח ג'ארח. כל הפעולות הללו ורבות אחרות, ובעיקר ההתארגנות המשותפת והשוטפת שקדמה להם, תובעות יחד עם הנאלמים את הזכות להישמע, ומארגנות מחדש את המרחב הפוליטי בכדי שהנעלמים יראו; בין אם מדובר במרחב העירוני, ההיסטורי או במרחב הבדייה. התעקשותם של פעילים אלו לייצר רצף מתמשך ויומיומי של פעולה ושיתוף-פעולה, לא להגביל את מחאתם לאירועים נקודתיים וחד פעמיים, מייחדת אותם גם היא.

בזמן שנדמה שירושלים טובעת בים בשורות רעות כל שביכולתי לעשות הוא להצביע אל עבר אותן פעולות, בודדות אך בעלות ערך, שנעשות מדי יום ביומו, ולהכניסן אל תוך מסגרת תיאורתית. תקוותי היא שאולי ראייה כוללת תעניק להן משנה תוקף ותאיר דרכי פעולה עבורן. בימים בהם במרכז עיר "מאוחדת" מיתמרת חומת בטון אטומה, פעולות אלו של חלוקה מגלמות את המסע הארוך והמתמשך לשחרור ירושלים ואולי אף לאיחודה.

המאמר נכתב במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

 

Hegel, Phänomenologie des Geistes, Forthcoming bilingual edition. Trans. Terry Pinkard.
http://web.mac.com/titpaul/Site/Phenomenology_of_Spirit_page.html p3
Jacques Rancière (2005), From Politics to Aesthetics?, In Paragraph issue 28, Edinburgh. Edinburgh University Press.
P 18
Jacques Rancière( 2009), Aesthetics and its discontents, Trans. Steven Corcoran,  Cambridge. Polity press.   P 23

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.