בּצֵל – אֵל

שיחה בין אמיתי מנדלסון ופיטר יעקב מלץ, לרגל השקת ספר אמן ותערוכה.

שיחה בין אמיתי מנדלסון ופיטר יעקב מלץ

אמיתי מנדלסון: שם הטקסט שכתבת ושמלווה את הרישומים בספר הוא "שורש" ולכן חשבתי להתחיל את שיחתנו בשורש אחר, מילולי: השורש א.מ.נ. שורש זה מכיל בתוכו את המילה אמן בהקשר של אמנות, אך מקורו בהקשר הדתי – אמן אמונה, וכן בהקשר החברתי והבין-אישי – אמון, אמנה. משמעותו היסודית של השורש היא עוצמה וחוזק. האמונה דורשת עוצמה רגשית חזקה. אני חושב שאפשר להחיל את אותה עוצמה גם על המעשה האמנותי. לפי בדיקה שערכתי באקדמיה ללשון העברית ישנו קשר בין השורש א.מ.ת לשורש א.מ.נ, כלומר לאמתיש קשר לאמונה ואף לאמנות.

פיטר יעקב מלץ: האמנות והאמונה נמצאים על ישורת אחת בספר הזה. ב"שורש" אני חושף באופן מוצהר את שמלווה אותי זמן רב. האמנות ככלי לחיפוש האמת הפנימית, ובמובן האקזיסטנציליסטי כלי לחיפוש האותנטי. היו לי הרבה ספקות בדרך בנוגע לאופי החיפוש הזה, אבל חשוב לי לציין שהחיפוש היה אמנותי ואמוני בו-זמנית. לדוגמא בספר, דוד פונה ליעקב ושואל אותו על הקשר בין אמנות ואמונה. יעקב עונה על כך בפרק גלגלי היצירה.שנים הסתרתי את הקשר בין שני חיפושים אלו. יצאתי למסע האמנותי בעקבות ההבנה שהאמנות יכולה לשמש כלי לבחינת האמונה שלי. בשלב מסוים התחלתי להסתיר חיפוש זה על ידי שימוש באבסורד ובהומור, למשל בפסל הגורילה שלי, שהצגתי במוזיאון הרצליה. בשלוש-ארבע השנים האחרונות, פעולת החיפוש האמוני-אמנותי החל להחשף בהדרגה. יש לי עבודה שלא הצגתי לאף אדם, היא חבויה בסטודיו, בה כתבתי "אני אמן מאמין". אני זוכר את העוצמה הגדולה שחשתי בזמן שציירתי ציור זה והרגשתי קרוב לאותם אמנים שיצרו מתוך אמונה.

פיטר מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

א.מ: יתכן והיצירות הגדולות ביותר בהיסטוריה נוצרו מתוך אמונה ולשם קיום האמונה

פ.י.מ: אני אומר דברים אלו לא רק מתוך ראיה של חיי האישיים אלא גם כתגובה להלך הרוח החברתי שהורגש בעידן הפוסטמודרני – ציניות, ספקנות ואיבוד אמונה בכל. מצב זה הוביל אותי באופן אישי לבעיה אמנותית ותודעתית גדולה. בהקשר זה אינני מדבר דווקא על אמונה רליגיוזית אלא על אמונה לשם אמונה, אמונה בקיום לדוגמא.

א.מ: אתה בוחר להשתמש באלמנטים אלגוריים וסימבוליים ואף ברפרנטים אמנותיים ולא באפשרות הקיימת במופשט להגעה אל הרוחני, בדומה למארק רותקו לדוגמא. כלומר אתה לא ניגש לרוח על ידי צמצום וזיקוק בדומה לאמנים אחרים שחיפשו ממדים טרנסצנדנטליים בפעולה היצירתית.

פ.י.מ: כן, האלמנטים האלגוריים והסימבוליים מכילים בתוכם קודים בדומה לאיקונות דתיות. האדם שמפצח את הקידוד מסוגל להגיע לרגעים טרנסצנדנטיים. עבורי זה דומה לפרד"ס )פשט, רמז, דרש, סוד(.  פיצוח החידה החומרית או הרפרנטית מובילה אותי אל המקום הנעלם. יחד עם זאת אינני מאבד קשר עם הפיגורטיבי או החומרי מכיוון שהמופשט הוביל אותי פעמים רבות לפשטני.

א.מ: האיקונה הדתית באופן מסורתי שימשה כדרך לגעת בממד האלוהי. המאמין שמגיע לכנסיה ומביט בצלב, משתמש בצלב כסימן דרכו הוא יכול להתחבר לאלוהי. ביהדות, בגלל הדיבר השני, הגישה לעניין זה שונה וישנו פחד מתמיד מהאפשרות שהאובייקט המחבר בין האדם לאלוהי יהפוך בעצמו – בעיני המאמין – למקודש. אמנות שמכוונת לרליגיוזי – שאינו כלול בהגדרה דתית של דת מסויימת – משמשת כדרך ביטוי של הרוחני. הדימוי יכול לקחת אותך למקום אחר, גבוה יותר מהמציאות היומיומית. בכך האמינו אמנים רבים, מאמני הרומנטיקה של המאה ה 19- ועד המופשט האקספרסיוניסטי האמריקאי.

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

פ.י.מ: בנוסף לכך אני מגיב לויזואליה הניו אייג'ית בה הכל מיימי, פשטני, זורם ופסיכדלי. אני רואה בכך איור פשטני ורידוד התחושות הרלגיזיוניות. אני מאמין שדווקא הבלימה אל הדימוי המוגדר דורשת מאמץ בגילוי הסוד. הפיצוח של הסוד המתקיים בדימוי הוביל מניסיוני אל חוויה טרנסצדנטית. התווך בין המופשט לקונקרטי מגרה אותי, אני זקוק לשניהם, אם תרצה, אדמה ואוויר. רק ברגע שאני אוחז בשניהם אני מרגיש את הדרמה הגדולה של הטרנסדנציה. יתכן וזה קשור לחינוך האמנותי שלי, הרפרנט הפוסטמודרני זה האמא והאבא שלי. אני משתדל למרוד מתוך השיטות והטקטיקות שלמדתי. מתוך הדקונסטרוקציה ליצור רקונסטרוקציה. אני בוחר לחזור למרכיבים של אמונה, נארטיב, מוסר ומיתוסים כדי לצאת ממצב ניהליסטי ולהמשיך הלאה. בראיה פוסטמודרנית להגיד "אני אוהב אותך" זה רפרנט ולמרות הכל "אני אוהב אותך" זו תחושה כנה ולא מתווכת. אני רוצה לגעת באפשרות להאמין, באהבה לדוגמא. מכאן שהרפרנט עבורי הוא אמצעי לצלול למקומות היסטוריים פחות ציניים.

א.מ: איך השימוש ביצירותיו של ליליין משרת אותך? למה לקחת דווקא את ליליין, שהיה אמן שכיוון למטרה שלא קשורה לממד האישי, האינטימי, אלא יצר אמנות המגויסת להגשמת הרעיון הציוני. דווקא את המקום הזה הקולקטיבי אתה לוקח לביטוי של הדרך האישית.

פ.י.מ: האישי שלי לא מנותק מהקשרים תרבותיים-היסטוריים הנושאים איתם כבודה מסויימת. שימוש בתרבותי הוא כלי עבורי להעצים את המסר והמשמעות. באופן כללי אני לא מנתק את הזהות והזכרון האישי מהקולקטיבי. גישה זו החלה בעבודה "כרוניקה" משנת 2000 בה הצגתי פסל שיצרתי מזכרונות אישיים וקולקטיבים ללא הבדל. דבר נוסף שסיקרן אותי אצל ליליין הוא הסתירה בין סיפורו האישי – אכזבתו משהותו בישראל, הריב שלו עם בוריס ש"ץ והעובדה שעזב את הארץ ונקבר בגרמניה, כל זאת, לעומת דרכו האמנותית שהיתה מגויסת לציונות. אני מוכרח להודות שהרגשתי שליליין הוא דמות מקבילה אליי מזמן אחר. גם אני מרצה בבצלאל וכמוהו גם אני משתמש בדיו ובצילומים לשם רישום ופיסול. גם אני הגעתי לארץ כילד מגויס למטרת הציונות. בספר הזה אני מנהל סגירת מעגל עם הקשר שלי לציונות. היחס שלי לליליין והציונות מורכב. אסביר לך; אני שואל את דימוייו המגויסים של ליליין לתאר את האישי והאינטימי על מנת להדגיש את הקשר האינטימי שלי לארץ. קשר שקרוב יותר, לגישתו של פנחס שדה ב"חיים כמשל" – שתיקת האדמה. קל לנו לחשוב על ליליין באופן פאתטי וציני אבל אני במכוון מתבונן ביצירתו כקלאסיקה. אני גם מסוקרן מהדרך בה הוא מטפל בנושאים מיתיים ויהודיים בצורה מורכבת.

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

א.מ: ליליין הוא אמן הסיפור, כמו דורה ואמנים אחרים, לדוגמא איורי התנ"ך שלו. בתולדות האמנות אמנים רבים כמו מיכלאנג'לו וג'יוטו יצרו המחשה חזותית של כתבי הקודש. גם בספר שלך הציורים נותנים ביטוי חזותי לטקסט.ליליין היה בין האמנים היהודים המודרניים החשובים שיצרו המחשה חזותית לתנ"ך, והוא מטמיע בו אלמנטים ציוניים, לדוגמא, הרצל הוא משה.

פ.י.מ. : ביצירותיי הקודמות נמשכתי לדורה, בלייק ואיורי כתבים יהודיים. נמשכתי אל דמות האמן המאמין. קרוב לודאי שאם הייתי חי לפני שמונה מאות שנה הייתי נזיר שתפקידו לאייר את כתבי הקודש או יתכן והייתי סופר סת"ם. החוויה של יצירת ויזואלציה לטקסט רליגיוזני עבורי היא חוויה רליגיוזית. בזמן יצירה של נושאים אלו אני מרגיש את הדבקות ואת התפילה. בעבר השתמשתי בטקסטים מוכרים כנקודת מוצא, הפעם זה אני שכתבתי.אולי זהו חידוש של דמות שעניינה אותי בעבר – דמות הגואל, הפרטי והחברתי.

א.מ: בסיפור, כיצד הגואל החברתי בא לידי ביטוי?

פ.י.מ: דוד ויעקב הם אני בסיפור. דוד מגיב למציאות האלימה בירושלים, הוא מודע לתפקידו – לדאוג לירושלים, אך שגרת חייו העמוסה לא מאפשרת לו להקדיש זמן לשינוי החיים בה. יעקב מדבר על אפשרויות פוליטיות שונות לניהול מדינה: מגלומניה, קורבנות ופעולה מתוך הנשמה. בספר אני רומז לרעיונות האוטופיסטיים שבאלטנוילנד. אינני מבטל את הרעיון האוטופי. אני חש שאני זקוק לו, בדומה להרבה מבני דורי הזקוקים לחזון  )בניגוד לחזות). לפי דעתי קיים צורך להאמין באפשרות שיהיה טוב יותר, אני אומר זאת ביחס לתגובות רבות בקרב החברה הישראלית שמגיבה באדישות ויאוש נוכח המצב הפוליטי. אני יודע שלא ניתן להגשים אוטופיה )פירוש המילה אוטופיה – שום מקום), אבל חברה צריכה חזון. בספר, יעקב נע לעשייה אחרי ביקור באוהל המחאה לשחרורו של גלעד שליט. שם הוא רואה מהי דבקות במטרה וכוחו של חזון.

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

א.מ: אתה בוחר בליליין כמייצג של אמן שביטל את האגו של עצמו לטובת הציבור. הוא היה מעין עובד ציבור, הרצל דיבר וליליין ייצר את ההמחשה החזותית לדיבור. זהו מודל של אמן שבוחר לבטא את המעל האישי, ועובר לכללי, לאוטופי. אולי מה שאתה עושה בספר הזה הוא לחבר בין האוטופי והקולקטיבי לאישי.

פ.י.מ: כן, אבל… ישנם פה כמה דברים. אני רואה באופן חיובי את האפשרות לפעול מתוך אידאות גדולות ממני מכיוון שהן מאפשרות פריצה מהמנגנון הנרקסיסטי של האמן. בהקשר זה, הצופה אינו מתפקד כמציצן אלא כשותף. יחד עם זאת אני גם מסתכל על ליליין הציוני ומסייג את דבריי. אינני מחפש ליצור ביחס לאידאות של דת ומדינה. אני מחפש ליצור דרך בלתי אמצעית על מנת להגיע לאחדות הגדולה. כלומר אני לאו דווקא מתייחס לעצמי כציוני אלא מתייחס לאדמה שתחת רגליי. אני שואף לגעת באנושי ובאוניברסלי על ידי החוויה האישית שלי. לגעת במהות זו באופן רחב ומעמיק.

א.מ: בשונה מאמני תעמולה, ליליין הוא אמן עם שפה משלו אותה הוא מתעל לצורך רעיון חברתי / לאומי. יש אצלו מורכבות שאין אצל אמני תעמולה שמציגים לרוב רעיון אחד פשוט וברור. ליליין בחר לפרשן. האמן שמשאיר חותם הוא האמן שמצליח להביע את האישי יחד עם האוניברסלי. האמנות של האישי ביותר – אצל אמנים כמו ואן גוך או מונק – מצליחה להתרומם מהמקום הספציפי למקום הקולקטיבי. החיבור שלך לקולקטיבי הוא רלגזיוני ולא דתי. יש הבדל בין הדברים. אתה לא מציג את הגישה הנוצרית, יהודית, מוסלמית, בודהיסטית באופן ספציפי. אתה פועל בדומה להרבה אמנים שיצרו אחרי עידן ההשכלה, בו הדת באירופה איבדה מיוקרתה ומהיותה מרכז החיים והתרבות, אבל עדיין ניסו לבטא דרך יצירתם את השאיפה לרוחני, לרליגיוזי.

פ.י.מ.: יתכן וגם הספר שלי מגויס מטרה במידה כלשהי. לאמן המאמין יש תשובות. ליצור אמנות מתוך עמדה כזאת היא בעייתית לרוב, כשם שדיון תיאולוגי הוא דיון מגויס בהשוואה לדיון פילוסופי. אין לי תשובה מספקת לכך, ויש לי עדיין תהיות בנוגע לנושא זה. ההפרדה בין אמנות לאמונה התחילה בנקודה שהאמנות צברה את עיקר כוחה משאילת שאלות, המודרניזם, אני נזכר בהקשר הזה ב "כה אמר זרטוסתרא" – האלוהים מת.

א.מ.: אתה מוסר את האמנות שלך דרך החוויה האישית שלך, הסיפור הוא של מסע אישי.

פ.י.מ.: באופן כללי, אני לא חושב על עצמי כשונה מהאחר, חשיפת הצד האוטוביוגרפי משמש פעמים רבות כאמצעי להראות לי ולאחרים שאני שווה לגרגיר עפר. אבל גרגיר יחודי שצריך להיות פה ועכשיו. דווקא המבט פנימה והידיעה העצמית מובילה אותי אל הכלל.

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

פיטר יעקב מלץ - רישום (מתוך הספר "שורש")

א.מ: האמנות קשורה בלתת. אתה, היוצר, נותן לעולם מתנה, מתנה שרק אתה יכול לתת, כי לך יש השפה היחודית שלך. עם זאת, אתה מדבר פה על ביטול אגו האמן.

פ.י.מ: הרעיון הזה של המתנה והנתינה מופיע גם בספר בפרק "גלגלי היצירה", אכן אני בדעה שרעיון זה עומד בבסיס המוטיבציה לחשוף את היצירה. אך באותה מידה יש בי גם רצון עז להנציח את שמי ולזכות בכל התהילה. אני לא מאמין שהיצירה נוצרה רק בזכות האמן. לפי אמונתי, היא נוצרה בשיתוף עם כוח מאחד, אפשר לקרוא לו אלוהים. שני קולות פועלים בי בו-זמנית, הנשמה שמרגישה גנבה מכוחות גדולים ממני והאגו שמבקש לקחת את הכוח )הניטשיאני( רק לעצמו.

א.מ: זהו אולי הקשר בין אמונה לאמנות – עוצמת הרוח, עוצמה רגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין.

פ.י.מ: אני זוכר רגעים שהבטתי ביצירתי לאחר סיומה ולא הצלחתי להבין שיצרתי דבר כה נפלא לבד לגמרי. כשדקדקתי בדבר, אכן מצאתי שלא יצרתי אותה לבדי. היוצר קיבל את מתנת הכישרון. באמצעות היצירה החזותית היוצר מצליח ליצור קשר עם האחדות הגדולה. מבחינתי זהו רגע ניסי. נס הוא התגלות האל – החלטה של צמצום של כוח מאחד עצום לנקודה בזמן ובמרחב. זאת עמדת האמונה ביצירתי. אביא לדוגמא את סיפור הסנה הבוער. לפעמים כיוצר הרגשתי כמשה ולא האמנתי למראה עיני. כוח האגו שבי ביקש שאחשוב שאני הוא זה אשר גרם לעץ לבעור ולא להשרף, ולקחת את כל הקרדיט לעצמי.

א.מ: האמן החשוב המוזכר בתנ"ך, יוצר המשכן, היה בצלאל. שמו נובע מצירוף של שתי מילים – בּצֵל- אֵל – צילו של האלוהים. מצב זה יכול להיות גם מאיים וקשה. בצלאל הוא האמן שבו נותן האל את מבטחו )אמונו( כדי ליצור את משכנו, אך כל העת הוא יוצר תחת צל הכוח הגדול של האל. האגו של האמן מיטלטל ברגעים אלו והאמן תוהה, האם זה הוא עצמו שיוצר או שהדברים נעשים בהשראת האל. זה יכול להיות מצב מפחיד אך הוא קשור למעשה היצירה וכן לעובדה שכל אדם עשוי בצלם אלוהים.

פ.י.מ: זה אם אתה אדם מאמין….

א.מ: אתה מהבחינה הזאת אדם מאמין?

פ.י.מ: אני כן. אני אדם מאמין.

השיחה מופיעה בספר האמן של פיטר יעקב מלץ "שורש"
בימים אלה מוצגים הספר והרישומים בתערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים (נעילה: 12.3.11)

2 תגובות על בּצֵל – אֵל

    אחרי פיאסקו שנקרא אגף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המשופצץ המחודשש והמדהיםםםם,אני הייתי לא הייתי יוצא מהבית ולא משמיע ציוץ למשך… מממ 3 שנים לפחות (כמו שאני אוהב).
    מנדלסון הוא הצעיר הכי זקן והכי צייתן בעמק מצלבת צלמונה.

    "שני קולות פועלים בי בו-זמנית, הנשמה שמרגישה גנבה מכוחות גדולים ממני והאגו שמבקש לקחת את הכוח )הניטשיאני( רק לעצמו."
    ראיון מאד מרגש, עמוק וערכי. האם רעיון "הכוחות הגדולים מהאמן" מתקשר לרעיון היונגיאני שמאחד יסודות כלל אנושיים השזורים בכל התרבויות בהסטוריה האנושית?
    מאד אוהבת את עבודתו של פיטר יעקב מלץ ושמחתי לקרוא על מסעו הרוחני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.